ע"פ 2136/97 עקיבא חיים נ. מדינת ישראל

המערער, שהינו כיום כבן 49 שנים, הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בביצוע מעשים מגונים, בשנת 1996, בקטינה שהיתה אז כבת 7 שנים ובקטין שהיה אז כבן 10 שנים. בית המשפט גזר על המערער מאסר בפועל לתקופה של 6 שנים. הערעור נסב הן על ההרשעה והן על העונש. אשר להרשעה, המערער ממשיך לכפור באישום, וטוען כי התלונה נגדו נובעת מעלילה של אבי הקטינים, שהיה רב הישיבה בה המערער שהה כחוזר בתשובה, מתוך מטרה לסלקו מן הישיבה. הוא טוען כי לא היה סיוע מספיק לעדותם של הקטינים, שנמסרה לבית המשפט באמצעות חוקר נוער, כנדרש על פי החוק, ומכל מקום כי הראיות הנוספות נגדו לקו בסתירות ולא היו חד-משמעיות. בית המשפט המחוזי לא קיבל טענות אלה. הוא רחש אמון מלא לעדויות של הקטינים ומצא את הסיוע הנדרש, לא רק בעדויות שלהם זה כלפי זה, אלא גם בעדויות של עדים חיצוניים שהעידו על מראה עיניהם, ובית המשפט האמין להם, ובנסיבות המקרה. נוסף לכך ציין בית המשפט המחוזי, על יסוד עדויות עצמאיות, כי גירסת המערער היא שקרית. על יסוד כל אלה קבע בית המשפט המחוזי כי היה בפניו סיוע, כנדרש, לעדויות הקטינים.

המערער חוזר בפנינו על הטענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי. אולם אין לנו יסוד להתערב בקביעה הנחרצת של בית המשפט המחוזי כי הוא מאמין לשני הקטינים ואינו מאמין כלל ועיקר למערער. כמו כן נראית לנו עמדתו של בית המשפט המחוזי שאין יסוד לחשוד באבי הקטינים שהוא העליל עלילה נוראה, הפוגעת קשה גם בילדיו, רק כדי לסלק את המערער מן הישיבה. השאלה היחידה המתעוררת במצב זה היא, אם היה סיוע מספיק לעדויות הקטינים, כנדרש בחוק. אין ספק כי היה סיוע די והותר לעדות הקטינה, לרבות עדי ראיה המסייעים לעדות הקטינה. גם לעדות של הקטין היה סיוע, במידה הנדרשת בחוק, ובמיוחד בעדות של הקטינה ובדמיון בין המעשים המיוחסים למערער. לפיכך ההרשעה עומדת על כנה.

העונש שהוטל על המערער אינו קל. אך המעשים המיוחסים למערער הינם חמורים. הם פגעו קשה ולאורך תקופה ממושכת בשני קטינים רכים בשנים. לגבי אחד המעשים הואשם המערער באינוס הקטינה. הוא זוכה מאישום זה מחמת הספק בנוגע לחדירה, ולכן הורשע רק במעשה מגונה. אך לגבי מעשה זה אמר בית המשפט המחוזי בגזר הדין כך: "בדרגת החומרה של מעשה מגונה והשפלות הכרוכה בו, עומד מעשה זה בדרגה גבוהה ביותר". בנסיבות אלה, ובהתחשב בעבר הפלילי של המערער, אף שעד כה לא הורשע בעבירת מין, אין אנו רואים יסוד להתערב בעונש שהוטל על המערער. לפיכך אנו דוחים את הערעור.