ע"פ 2142/02 דניאל אלון סופר נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל :

1.בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ע' חבש), הרשיע את המערער על פי הודייתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, חבלה חמורה ופציעה. כפי שנקבע, בתמצית, נהג המערער ברכב מסחרי ביום העצמאות התש"ס, סמוך לשעה 13:00 בדרכו לביתו, כאשר ארבעת ילדיו הקטינים עמו. המערער נסע בתוך שיירה במהירות המותרת, אולם, מחמת עייפותו, סטה מנתיב נסיעתו, חצה קו הפרדה רצוף והתנגש בעוצמה רבה בחזית רכב שנסע מולו. כתוצאה מן ההתנגשות נהרגו נהג הרכב האחר ובנו, אשתו ובתם נפצעו קשה וכן נפצעו המערער וארבעת ילדיו. בשל כל אלה נגזר על המערער עונש של מאסר לתקופה של 10 חודשים וכן נפסל מלהחזיק רשיון נהיגה למשך 7 שנים.

המערער מערער על חומרת עונשו.

2.אכן, עונש המאסר נגזר בגבולות הסדר הטיעון לפיו הוסכם כי המדינה תבקש לגזור על המערער מאסר לתקופה של שנה כגבול עליון ואילו ההגנה תדרוש, כגבול עליון, מאסר לתקופה של ששה חודשים. לא הוסכם דבר לגבי עונש הפסילה. אף על פי כן טוען בא כוח המערער כי לאור נסיבותיו האישיות והאמור בתסקירי שירות המבחן ראוי היה להקל בעונש. לענין זה הודגש כי המערער הוא כבן 33 שנים, נשוי ואב לארבעה ילדים כבני שנתיים עד עשר שנים שבביתו מתגורר גם סבו שהוא בן למעלה מתשעים שנה. המערער עולה מארצות הברית המנהל אורח חיים נורמטיבי, ללא הרשעות קודמות, למעט עבירות תעבורה קלות. הוא שותף בעסק של שרברבות, מתגורר בבית שמש ורשיון הנהיגה חיוני לפרנסתו.

3.דין הערעור להדחות.

עקב התאונה שבגינה הורשע המערער קיפחו את חייהם נהג הרכב שבו התנגש המערער ברכבו - שהיה יליד שנת 1971 - וכן בנו, שהיה יליד שנת 1999. כמו כן נפצעו קשה אשתו של המנוח ובתם של בני הזוג, ילידת שנת 1996. משפחה שלמה הוכתה מכה נוראה שאין לה מרפא. עד אחרית ימיהם יישאו עמם הנותרים בחיים את מכאובי האסון שנחת עליהם.

אכן, גם המערער ובני משפחתו הוכו מכה קשה. לפי פרוטוקול הדיון בבית המשפט אמר המערער כי הוא מתייסר בייסורי נפש קשים וכלשונו: "הכאב שגרמתי יישאר איתי כל החיים. אילו יכולתי לחזור אחורה ומבקש מאלוהים שיעזור לי וייתן לי את הדרך והכוח להמשיך עם הכאב (הנאשם בוכה)".

חזרנו ושיוינו לנגד עינינו ייסורים אלה וכן את נסיבותיו האישיות של המערער, שעל קצתן עמדנו למעלה, ולא מצאנו מקום להקל בעונשו. כאמור, הורשע המערער בגדריו של הסדר טיעון שבית המשפט לא חרג ממנו ואף לא הגיע כדי הגבול העליון שבו דובר. יתר על כן, יש לראות בחומרה את נסיבותיה של התאונה. כאמור לעיל סטה המערער מן הדרך מחמת עיפותו ולא מחמת אירוע פתאומי ובלתי צפוי. בדרך כלל, חשים נהגים עייפות הולכת ומשתררת עליהם והדבר אינו בא עליהם כחתף. היה, אפוא, על המערער להפסיק את נסיעתו ולנוח עד שיוכל להמשיך ולנהוג בבטחה. אין אנו מתעלמים ממצוקותיו של המערער אך אין בהן כדי להקל בעונשו.

4. הערעור נדחה.