ע"פ 2144/00 אורן אמסלם נ. מדינת ישראל

1.בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט ד' רוזן) הרשיע את המערער, שהוא צעיר כבן עשרים וחמש שנים, על פי הודייתו, בעבירות של מעשים מגונים בקטינים שגילם פחות מגיל 14 שנים, שאותן ביצע במהלך השנים 1997 - 1998 במספר רב של מקרים. בגזר דינו מיום 1.3.00 גזר על המערער עונש של 50 חודשי מאסר, שמתוכם 30 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. את תחילת ריצוי המאסר דחה ליום 19.3.00.

המערער ערער לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על חומרת עונשו וכן ביקש לעכב את תחילת ריצוי העונש. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן), בהחלטותיה מיום 17.3.00, דחה את בקשתו, אולם הורה כי תחילת ריצוי העונש תהיה ביום 21.3.00 בשעה 11:00. בערעורו שלפני מבקש בא כוח המערער לעכב את ביצוע גזר הדין עד אחרי שיישמע ערעורו; לחלופין מבקש הוא כי גזר הדין יעוכב עד שיוגש עליו תסקיר משלים של שירות המבחן, כפי שביקש.

2.טענותיו העיקריות של בא כוח המערער הן כי קיימות במקרה זה נסיבות מיוחדות המצדיקות את עיכוב הביצוע. נסיבות אלה עולות, לדעתו, מתסקירי שירות המבחן מ- 23.12.98 ו- 1.7.99 שבהם תואר מצבו הנפשי הקשה וצויין כי הוא מסוכן גם כלפי עצמו. עוד עמד על כך שנאמר שם כי יש מקום להעמיק את החקירה בענינו וכי יהיה צורך בהתערבות טיפולית אינטנסיבית כדי לערוך שינוי משמעותי בהתנהגותו. בא כוח המערער הוסיף ועמד על חוות דעתו של ד"ר ד. פישר, מנהל היחידה לפסיכיאטריה משפטית במשרד הבריאות, שבה תוארו הרקע המשפחתי ועברו של המערער, וכן על מסקנתו של ד"ר ש. שטרוסברג, פסיכיאטר שבדק את המערער מטעמו, לפיה יש לתת למערער טיפול פסיכולוגי תומך, על ידי פגישות שבועיות. לדעת בא כוח המערער, עקב מאסרו של המערער אי אפשר יהיה לתת לו את הטיפול הנפשי הדרוש וכתוצאה מכך ייפגע האינטרס הציבורי של שיקומו. טעם נוסף שעליו הוא סומך הוא שהמערער היה משוחרר בתנאים ובערובה במשך כארבעה עשר חודשים וראוי שלא לכלוא אותו בטרם מוצו הליכי הערעור.

כנגדו היפנה בא כוח המדינה לתסקיר של שירות המבחן מיום 29.12.99, שבו נאמר כי המערער "אובחן כסובל מפדופיליה ולפיכך קיימת רמת סיכון לחזרתו לביצוע עבירות" וכי המערער לא התחיל בטיפול שהוצע לו עקב התנגדותו. עוד צויין בתסקיר "כי נראה כי כיום המוטיבציה לטיפול קשורה בחשש מפני גזר הדין וכי לא מדובר בצורך בהתערבות מיידית". בא כוח המדינה הדגיש את המשמעות ההרתעתית של הטלת עונש מאסר בשל עבירות כאלה ועל החשיבות שבריצויו של העונש ללא השהיות. בתשובה לשאלה אמר כי יש מערכת טיפולית בבית הסוהר שתוכל, ככל הידוע לו, לטפל במערער.

3.דינו של הערעור להדחות.

בגוזרו את הדין תיאר בית משפט השלום מקצת מעשיו של המערער ועמד על החבלות שגרם "בתוך גופם ונשמתם של הקטינים". בית משפט השלום ביטא את תמצית שיקוליו באומרו, כי "לא אוכל ליתן עדיפות לבעיותיו, מטעניו ומורכבות נפשו החולנית של הנאשם. הנאשם לא שלט בדחפיו על כך עליו לשאת בעונש. עונש שיבטא את שאט הנפש מהכיעור והנבזות שביצע". גם בית המשפט המחוזי סבר כי "האינטרס הציבורי הגובר במקרה זה הוא הגנה על הציבור מפני מי שאיננו יכול לשלוט בדחפיו ותאוותיו".

אף אני סבור כמותם. תיקונם של עבריינים והולכתם בדרכי ישרים הם אינטרסים של החברה שיש לשאוף להגשמתם. אולם אין לשלם עבור הגשמתה של שאיפה נאצלה זאת מחיר כה יקר כסיכון שלומם וטובתם של בני החברה. חוששני שזה המצב במקרה שלפנינו. יש להרחיק, אפוא, את המערער מן החברה על ידי כליאתו ולקוות שימצא את תיקונו בין כתלי הכלא, או אחרי שייצא ממנו, אם הוא חפץ בתיקון באמת ובתמים.

4.לפיכך אני דוחה את הערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי והמערער ימשיך לרצות את עונש המאסר שבו התחיל. בא כוח המערער יהיה רשאי, כמובן, לבקש, אם ירצה בכך, תסקיר משלים של שירות המבחן לקראת שמיעתו של הערעור.