ע"פ 2169/10 מדינת ישראל נ. תומר מארי

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.

המערער בע"פ 2988/10 (להלן: הנאשם ) הורשע בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, תקיפה בנסיבות מחמירות ואיומים (לפי סעיפים 329(א)(1), 382(א) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). עונשו של הנאשם נגזר ל-44 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע, שישה חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון ופיצוי למתלונן. לפנינו ערעור מטעם המדינה על קולת העונש, וערעור מטעם הנאשם על חומרת העונש.

2.

המתלונן ואחרים שהו ברחוב וניהלו שיחת חולין, בעת שהנאשם ואחרים הגיעו למקום ושרקו לעבר נשותיהם. חברו של המתלונן ניגש לשוחח עם אחד מן החבורה שהגיעה למקום ובתגובה הנאשם ואחד אחר תקפו אותו והפילוהו ארצה, כך שמשקפיו נסדקו ונגרמו לו שפשופים. הנאשם הוסיף ואיים על חברו של המתלונן, בתנועת שחיטה על הגרון, במילים ובקללות. המתלונן ביקש להפריד בין הניצים. חברו של הנאשם אחז במתלונן, והנאשם רץ לכיוונו, נעמד וחתך אותו בצווארו (חתך של כ- 10 ס"מ ) ובזרועו הימנית בסכין או בחפץ חד אחר. הנאשם נמלט מן המקום, ערק מן הצבא וניתק קשר עם בני משפחתו, עד שנעצר על-ידי המשטרה כחודש מאוחר יותר.

3.

בית המשפט המחוזי, כאמור, גזר על הנאשם עונש מאסר בפועל של 44 חודשים. השיקולים העיקריים ששקל לחומרא (מעבר לחומרת העבירות) הם אלה: הנאשם לא הודה בביצוע העבירות והביע חרטה רק בשלב הטיעונים לעונש. גם בתסקיר שירות המבחן נכתב כי הנאשם "מתקשה לקחת אחריות לביצוע העבירה", וכי הוא הציג באופן מניפולטיבי את ההיבטים הנורמטיביים של חייו, תוך טשטוש חלקים בעייתיים בהתנהגותו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי הנאשם תקף את המתלונן ואיים על חברו ללא כל סיבה נראית לעין, ללא שהיה ביניהם כל סכסוך קודם. לבסוף, בית המשפט המחוזי הביא בחשבון גם את השפעתה הקשה של העבירה על המתלונן. החתך בצווארו של המתלונן סיכן את חייו והצריך ביצוע ניתוח חירום בהרדמה כללית. הפציעה הותירה נזק קבוע בעצב בפניו של המתלונן, שאינו יכול להניע את החלק התחתון של פניו ומתקשה לחייך (כעניין פיסי). כפי שפורט בהצהרתו של המתלונן, התקיפה גרמה לו גם נזק נפשי משמעותי. לטובת הנאשם עמדו מספר שיקולים לקולא: מעשיו לא היו פרי תכנון מוקדם, גילו צעיר (כבן 20 בעת מתן גזר הדין) והוא נעדר עבר פלילי. בנוסף, הוא בן למשפחה נורמטיבית ועדיו לעניין העונש העידו כי אופיו טוב.

4.

המדינה טוענת בערעורה כי העונש שנגזר על הנאשם אינו הולם את חומרת העבירות שבהן הורשע, ומפרטת את השיקולים השונים העומדים לחובתו של הנאשם. לעמדתה, לאור מעשיו הקשים של הנאשם והנזק שנגרם למתלונן, נזק שהוא פיסי ונפשי כאחד, יש לבכר את שיקולי הגמול וההרתעה על פני שיקולים אחרים.

הנאשם, מנגד, טוען כי היה מקום ליתן משקל רב יותר לגילו הצעיר (כ-18 בעת ביצוע העבירות), להיעדר עבר פלילי ולכך שנעוריו לוו במשברים עם משפחתו על רקע דת. עוד טוען הנאשם כי רף הענישה הנוהג לגבי עבירות דקירה עומד על כשנתיים מאסר בפועל (כאמור בע"פ 607/07 סאלם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.5.07)), וכי הנאשם פעל בלהט הרגע וללא תכנון מוקדם.

5.

לאחר שהתקיים דיון בנוכחות הצדדים ביום 24.2.2011 הגישה המדינה הודעה מטעמה, ובה הביאה לידיעת בית המשפט כי הנאשם הגיע לדיון בפני ועדת השחרורים ביום 28.3.2011. בשל תקלה לא הובא לידיעת נציגת המדינה כי הוגש ערעור על קולת העונש וכי הערעור תלוי ועומד. משכך, ולאור נתונים אחרים שהובאו בפניה (כך בהודעת המדינה), לא התנגדה נציגת המדינה לשחרורו המוקדם של הנאשם. חרף האמור, הודיעה המדינה כי היא עומדת על ערעורה.

6.

יש להקדים ולומר כי דין שני הערעורים לעניין עונש המאסר שנגזר לריצוי בפועל להידחות – אף שהטעם לכך נעוץ בעיקר בנסיבות המיוחדות שנוצרו במקרה זה, אשר הובילו לשחרורו המוקדם של הנאשם ופחות במדיניות הענישה הרצויה. ערעור המדינה מתקבל בעניין אחר כפי שיפורט.

המעשים שבגינם הורשע הנאשם הם קשים. המדובר במעשי אלימות פתאומיים ושרירותיים, כלפי אזרחים תמימים, בעת ששהו ברחוב רגיל בישראל ושוחחו. בכך יש שחיקה קשה של הביטחון האישי של כלל אזרחי המדינה; ואולם חומרתם של המעשים אינה מתמצה בהשפעתם על הכלל. הדקירה שדקר הנאשם את המתלונן סיכנה את חייו, ואם הסתיים מקרה זה כפי שהסתיים – ולא באופן קשה הרבה יותר – אין זה הודות להתנהגותו של הנאשם, שנמלט מזירת הפשע באופן מיידי. בהתנהגותו זו, ובוודאי שבמעשה הדקירה עצמו, הפגין הנאשם זילות חמורה כלפי חיי אדם. לשיקולים אלה יש להוסיף את הנזק הקבוע שנגרם למתלונן. הנאשם לא קיבל אחריות על מעשיו ולא הביע חרטה עד לשלב הטיעונים לעונש, ואין מקום להקל עימו עקב חרטה מאוחרת זו. בהתחשב במכלול הנתונים שהוצג, העונש שנגזר על הנאשם אינו הולם את חומרת המעשים, אף בהתחשב בגילו הצעיר ובעברו הנקי.

7.

אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, "ניתן למצוא פסיקה בגוונים שונים בעבירות דקירה" והדבר תלוי בנסיבות המקרה. לעמדתי, מן הראוי לקבוע רף ענישה מחמיר בגין עבירות מעין אלה. אין זאת אך בשל המטרה החשובה של מיגור "תת-תרבות הסכין", כפי שכונתה פעמים רבות בפסיקה; עבירות דקירה כשהן לעצמן, ומבלי להתחשב בריבוין, הן עבירות אלימות קשות שטמונה בהן סכנה חמורה לחיים, לגוף ולנפש. העונש שנגזר על הנאשם אינו משקף את חומרת מעשיו ואת הנזק שגרם, ואלמלא שוחרר הנאשם כבר ממאסרו, נוטים היינו לקבל את ערעורה של המדינה. עם זאת, במקרה זה מצאנו כי יש להתחשב בכך שהנאשם שוחרר כבר ממאסרו, וכי המדינה לא התנגדה לשחרורו. נראה כי תקלה חמורה זו נבעה מהיעדר תיאום בין זרועותיה השונות של הפרקליטות ויש להניח כי הלקחים ייושמו על-מנת שמקרים מעין אלה לא יישנו. למרבה הצער, שמיעתו של התיק בסמוך למועד הופעתו של הנאשם בפני ועדת השחרורים אף היא תרמה להשתלשלות עניינים זו. מכל מקום, יש להתחשב בכך שהפגיעה בנאשם אם יוחזר למאסר לאחר ששוחרר תהא קשה. לכך יש להוסיף כי משלא התנגדה המדינה לשחרורו המוקדם, הרי שאין להתעלם מציפייתו כי המדינה לא תראה קושי בשחרור אף במסגרת הליכי הערעור. נסיבות מיוחדות אלה, על רקע רף הענישה הקיים (המקל תכופות יתר על המידה) בגין עבירות דומות שבוצעו בנסיבות דומות, הובילונו שלא להחמיר בעונש המאסר שהוטל על המערער לריצוי בפועל. על-מנת להרתיעו משימוש באלימות בעתיד יוחמר אחד משני עונשי המאסר על תנאי. תחת עונש מאסר של 12 חודשים על תנאי לשלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע יבוא עונש של 24 חודשים. יתר הוראות גזר-הדין שניתן בבית-המשפט המחוזי (כולל המאסר המותנה הנוסף) יישארו בעינן. אשר לערעורו של הנאשם – הוא נדחה מן הטעמים שפורטו לעיל.

לאחר חתימת פסק-הדין הוגשה תגובת המערער להודעתה של המדינה על שחרורו המוקדם של המערער. עיינו בתגובה זו, אולם לא ראינו מקום לשנות מן התוצאה שנקבעה בפסק-הדין, בין השאר לאור התוצאה אליה הגענו.

אשר-על-כן, הערעורים נדחים למעט לעניין החמרת עונש המאסר על-תנאי, כמפורט לעיל.

המשנה-לנשיאה

השופט א' גרוניס :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופט ס' ג'ובראן :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.