ע"פ 2177/10 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

המערער, יליד 24.2.94, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לנוער (פ"ח 205/08, החלטות מיום 20.1.09 ו- 15.2.10), על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות מעשה סדום בשני אישומים, ובאחד מהם גם ניסיון אינוס. האישום הראשון הוא מעשי סדום בקטינה הסובלת מפיגור שכלי קל ומאוטיזם, שנעשו לאחר הובלתה למחסן בבית מגורים, וזאת לפחות שש פעמים. האישום השני עניינו נסיון המערער עם חברו לבעול אותה קטינה, וכן עשיית בה מעשה סדום בה על ידיו. העבירות נעברו ב-2008-2007, קרי כשהיה המערער כבן 14-13.5 שנים.

ב.

בגזר הדין מיום 15.2.10 הושת על המערער מאסר בפועל לשלוש שנים במעון נעול (בניכוי ימי מעצר מ-18.6.08 ל-30.6.08), וכן נגזר עליו מאסר על תנאי לשנתיים ופיצוי למתלוננת בסך 35,000 ₪, ב-10 תשלומים. בית המשפט הסתייג מהמלצת שירות המבחן כי יושת על המערער עונש של שהיה במעון "חברותא" שבו הוא מצוי בחלופת מעצר, באמרו כי שהיית המערער שם, להבדיל ממאסר ממש או לפחות מעון נעול, עלולה ליצור אצלו מסר של סלחנות יתרה במבט צופה פני עתיד; מעון זה דומה יותר לפנימיה מאשר לבית אסורים. בית המשפט סבר, כי המשך שהייתו של המערער שם "איננו עונה על הצורך להלימה בין חומרת המעשה לבין העונש".

ג.

דא עקא, שגזר הדין לא בוצע, בשל היעדר מקום במעון הנעול, והערעור שלפנינו, שהוגש ב- 17.3.10 ובגלל תקלה במזכירות לא נשמע אלא ביום 28.10.10, מתמקד בעיקר בהשגה על קביעה כי המערער ישהה במעון נעול, וזאת מנימוקי הגיל הצעיר בו נעברו העבירות. צרכי השיקום והמלצת שירות המבחן. כן נטען כנגד הפיצוי, שתשלומו מוטל על כתפיה של משפחת המערער, ונתבקשה פריסה.

ד.

לקראת הדיון עיינו בתסקיר מורחב ומפורט של שירות המבחן לנוער, הראוי להערכה כשלעצמו, מיום 21.10.10. התסקיר תיאר את תפקוד המערער בהוסטל "חברותא", בו הוא שוהה מזה 16 חודשים. תוארה התנהגותו הכללית שאינה נטולת תנודות, אך מצויה במגמה של התקדמות, וכן תוארה מגמה חיובית, אף כי לא נטולת קשיים, במישור הלימודי. גם נמסר על שיפור - אף הוא לא נטול בעיות - במישור החברתי. נאמר כי העורר זוכה לטיפול פרטני וקבוצתי, הטעון עדיין המשך. צוין כי לדעת צוות ההוסטל המערער הוא בר שיקום, והוא זקוק להמשך טיפול פרטני ולטיפול קבוצתי. הומלץ על חופשות בליווי ההורים, המקיימים קשר ומשתפים פעולה (זאת אף כי מצבו הרפואי של האב אינו טוב), ובפיקוח. עוד נמסר, כי המערער עצמו נפגע מינית לפני כשש שנים. שירות המבחן - שההוסטל עומד עמו בקשר - מציין כי המערער מבין כיום יותר מבעבר את הפגיעה בקרבן, וחש בושה וחרטה; לדבריו השהיה בהוסטל, והריחוק מביתו, מהוים עונש משמעותי. שירות המבחן סבור, כי מעבר המערער למעון נעול עלול לפגוע בתהליך השיקומי האטי. סוף דבר, נבחנו על-ידי השירות מוקדי דאגה ומוקדי סיכוי, והשירות סבור כי מחד גיסא יש, בשל חומרת העבירות, צורך בתגובה ענישתית, ומנגד, העברה למסגרת טיפולית אחרת תקטע את הרצף הטיפולי ועלולה להוביל לרגרסיה בהתקדמות השיקומית. על כן הומלץ צו מבחן בתנאי מגורים ב"חברותא" לשלוש שנים מיום מתן גזר הדין (15.2.10).

ה.

בדיון בפנינו נמסר, כי אכן בשל היעדר מקום לא עבר המערער למעון הנעול סמוך לאחר גזר הדין. משנתפנה מקום ב- 1.9.10, היה הדבר קרוב למועד הדיון ולכן בהסכמה עוכב (בהחלטת השופט פוגלמן מיום 5.9.10) ביצועה של ההעברה למעון הנעול, אך כי המדינה ציינה שם כי הסכמתה ניתנה מטעמים מעשיים בלא נקיטת עמדה לגוף הערעור.

ו.

באת כוח המערער תמכה מטבע הדברים בהמלצת שירות המבחן, והדגישה הן את רכיב השיקום והן את הדמיון בין ההוסטל למעון הנעול בתחומים רבים "מלבד הגדר". באת כוח שירות המבחן ציינה כי ההוסטל הוא מסגרת יחידה בארץ המתמחה בטיפול בעברייני מין בקטינים, בשיטות מיוחדות, בתנאים מגבילים ובפיקוח ברור, תוך יציאות מוגדרות; אכן, גם במעון הנעול ניתן טיפול, אך לא באותו מיקוד, והדבר תלוי גם בשאלה האם ישנם עוד נערים אשר להם בעיה דומה במעון בעת נתונה. על כן תומך השירות, כך נאמר, בהמשך הטיפול בהוסטל כאמור בתסקיר, כדי למנוע רגרסיה. שמענו גם את מנהל ההוסטל, שציין כי יש שנערים יוצאים לחופשות מועטות בלבד, לעתים רק לאחר 4-3 חודשים, וכי ההוסטל פתוח גם בסופי שבוע; עם זאת, על פי הנוהל הרגיל חופשות הן בסופי שבוע.

ז.

באת כוח המדינה ציינה כי לפי בירור שערכה מתפנה מקום במעון הנעול בנובמבר 2010. היא עמדה על חומרת המעשים, מוגבלות המתלוננת, תכנון ומודעות על-ידי המערער. בית המשפט המחוזי הכריע כפי שהכריע, כך נאמר, משיקולי גמול, והרתעה אישית וכללית – זאת לאחר שעיין גם בתסקיר נפגע עבירה; בבית המשפט היתה גם עמדת התביעה, בשל הגיל הצעיר, מעון נעול. לשיטת המדינה לא היתה טעות בגזר הדין. עם זאת, נוכח ההתקדמות - אם גם איטית - בהוסטל על פי התסקיר, מסכימה הפרקליטות לדחיית הדיון לפרק זמן משמעותי, כדי לבחון האם ההתקדמות נמשכת, וזאת מבלי להתחייב לעמדה סופית.

ח.

לעניין הפיצוי נמסר לנו כי שולמו למעלה מ-10 תשלומים של 1,000 ₪ לחודש, קרי, מעל 10,000 ₪.

ט.

אכן, המערער זוכֶה במידה מסוימת מן המצב, הבלתי סביר והמעורר תחושות קשות באשר למצבנו כחברה הגונה ומתוקנת, של היעדר מקומות במעונות נעולים של חסות הנוער. כבר הסבנו תשומת הלב לכך לא אחת בעבר. ההליכים בתיק זה גם נמשכים לצערנו זמן רב מדי, מכל הבחינות. התוצאה היא שמה שצריך היה להיות שלב מעבר, ההוסטל כחלופת מעצר, התארך ל- 16 חודש, שבגיל זה – הקטין כיום בן 16 ו-8 חודשים, לאחר שאת העבירות ביצע כאמור בגיל 14-13.5 – היא תקופה משמעותית. נציין, כי בדיון נדרשנו לשאלה מה משמעותה של התקופה ששוהה בה המערער בהוסטל לעניין האורך הכולל של התקופה שירצה, אך לא ראינו צורך להכריע בכך לפי שעה. על כן, הגם שכשלעצמנו לא ראינו דופי בעמדה שנקט בית המשפט המחוזי בגזר דינו נכון לעת הינתנו, ונוכח עמדת הפרקליטות בהגינותה, הנה עם התמשכות הדברים עד הנה, רואים אנו לנכון להסכים לדחיית הדיון למשך ארבעה חודשים.

י.

המזכירות תקבע את הדיון בפנינו לראשית מארס 2011, ועד שבוע לפני מועד הדיון יוגש תסקיר עדכני של שירות המבחן. אף אנו איננו נוטעים מסמרות לגבי הכרעתנו.

יא.

אשר לפיצוי, הערעור לא הוגש כדין כנגד המתלוננת, ולכן אין מקום להידרש אליו. הדרך לעניין פריסה קבועה בסעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה -1995. מכל מקום, באת כוח המערער תעביר תוך שבוע לפרקליטות את הקבלות על התשלומים ששולמו עד כה (בסך למעלה מ-10,000 ₪ כנטען), ולמותר לציין את חשיבותו הרבה של מימוש הפיצוי למתלוננת. דבר שידווח עליו בדיון הבא.

יב.

ההחלטה האופרטיבית היא איפוא כאמור בפסקאות ט', י', י"א.