פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
2187/07 - א'
בפני:
כבוד השופטת מ' נאור
המבקשת:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבה:
כרמית מייזל
בקשה למעצר המשיבה עד לתום הדין
בערעור לפי סעיף 2(3) וסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים),
התשנ"ו-1996
בשם המבקשת:
עו"ד אפרת ברזילי
בשם המשיבה:
עו"ד אורי קינן
החלטה
1.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט גורפינקל), החליט אתמול לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המשיבה לאחר שקיבל טענה מקדמית לפיה כתב האישום נגדה אינו מגלה את העבירה בה הואשמה, אף שמגלה הוא עבירות חמורות פחות.
2.
המשיבה היתה עצורה עד תום ההליכים על פי החלטה מיום 28.2.2007, עליה לא הוגש בשלב זה ערר. משקבע השופט גורפינקל כי יש לבטל את כתב האישום, הוא הורה על שחרורה של המשיבה ממעצר. לבקשת המדינה עיכב את ביצוע השחרור ב-48 שעות.
3.
המדינה הגישה לבית משפט זה ערעור על ההחלטה לבטל את כתב האישום, ויחד עם הערעור הגישה בקשה למעצר המשיבה עד תום הדיון בערעור, לפי סעיף 2(3) וסעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996. למעצר עד להכרעה בערעור, ראו ע"פ 5127/02 מדינת ישראל נ' דניאל , פ"ד נו(5) 267.
4.
הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשת המעצר והכל בלי לקבוע מסמרות בשאלת יסודות העבירה בה הואשמה המשיבה, גם לא בשאלת עוצמת הראיות לכאורה, שאלה שלגביה חלוקים הצדדים, או בשאלה אם ניתן יהיה לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר, אם תימצא חלופה ראויה.
5.
וזה סיפור המעשה המיוחס למשיבה:
המשיבה היא אם ל-4 ובהם ס' ילידת 7.7.2004. ביום 8.1.2007, שהתה המשיבה בדירה יחד עם בתה ס', ועם חברה בשם דניאלה. ס' החלה לבכות, והמשיבה שמה אותה בלול. משהמשיכה ס' לבכות, צעקה עליה המשיבה והכתה אותה בישבנה. דניאלה ניסתה להניע את המשיבה מלעשות כן, ואז צעקה עליה המשיבה שלא תתערב בחינוך ילדיה, דחפה אותה על מיטה שהיתה בחדר, והורתה לה לצאת למרפסת. דניאלה עשתה כן והמשיבה נעלה את דלת המרפסת. המשיבה מצידה השליכה את ס' מעבר למעכה המרפסת אל הרחוב מגובה של כ- 4 מטרים . כתוצאה מכך נפצעה ס' בקרסול ברגל ימין ובירך באותה רגל. בעניין זה הואשמה המשיבה בעבירה של ניסיון לחבלה בכוונה מחמירה – עבירה לפי סעיף 329(א)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין.
בנוסף על כך, הואשמה המשיבה בתקיפת קטין (בנה בן ה-4), עבירה לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק. המשיבה חבטה בראשו באמצעות כוס וגרמה לו דימום בראשו.
בישיבה שהתקיימה ב 31.1.2007, העלה בא כוח המשיבה טענה מקדמית לפיה לא ניתן להאשים בעבירה של ניסיון לפי סעיף 329. הצדדים השלימו טענות בכתב לענין זה. בית המשפט קבע בהחלטתו מאתמול כי המקרה המתואר בכתב האישום אינו יכול לגבש עבירות ניסיון לגרימת חבלה חמורה. כפי שיבואר, אין אני רואה צורך לעמוד במסגרת החלטה זו על שאלת צדקת החלטתו זו. ענין זה יתברר בערעור עצמו. בית המשפט למרות שסבר מה שסבר, ציין:
"המקרה המתואר בכתב האישום הוא מקרה חמור ביותר, השלכת ילד מגובה של 4 מטרים מגבש עבירה פלילית המותנה בתוצאה. מדובר במעשה מקומם והדעת נותנת כי אם כל רכיבי המעשה יוכחו יש להעניש את הנאשמת כמתחייב מחומרת המעשה. עם זאת, תנאי להרשעה הוא הכנסת המעשה בגדר עבירה שהמחוקק הגדירה בחוק העונשין – והעבירה שהתביעה ייחסה לנאשמת אינה יכולה לעמוד כפי שהוסבר מקודם. עם זאת, אין לומר כי הנאשמת יכולה לצאת פטורה מכל וכל, שכן גם אם אין כאן ניסיון לגרימת חבלה בכוונה מחמירה, כמבואר מקודם, עדיין עובדות כתב האישום מגבשות עבירה של תקיפה בידי הורה לפי סעף 379 בצירוף סעיף 382(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977".
בית המשפט הוסיף וקבע כי באין אפשרות להאשים את המשיבה בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום, הוא מבטל את כתב האישום. ועוד ציין:
"העבירה שניתן לכאורה להאשים בה את הנאשמת אינה בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי אלא במסגרת בימ"ש השלום – והתביעה תפעל כפי שתמצא לנכון".
6.
איני רואה צורך כאמור להחליט במסגרת בקשה זו למעצר אם צדק בית המשפט בהחלטתו אם לאו. העיקר לענייננו הוא שיש להחזיק את המשיבה במעצר לפחות לעת הזו. גם אם אניח שהסעיף המתאים למעשים שתוארו הוא "רק" סעיף שבסמכותו של בית משפט השלום. אין המדובר בהיעדר אשמה כליל, אלא בסעיף פחות חמור ועדיין הנסיבות הינן בעיקרן אותן הנסיבות. המשיבה איימה לפגוע בעדה דניאלה. סניגורה טוען כי אם כך נעשה, היה הדבר רק בסערת רגשות. לגישת שירות המבחן אין קיימת חלופת מעצר שבכוחה להפיג את המסוכנות. לצורך סוגיית המעצר, איננו מדקדקים בסעיף האישום העולה מן הראיות לכאורה, כפי שנקבע ב-בש"פ 414/01 אלקובי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(2) 559, 563-564:
"דעתי היא, כי צדקו בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי בהנחתם, כי נתונה לבית משפט הסמכות לעצור נאשם עד תום ההליכים כאשר בית המשפט מוצא תשתית ראייתית לכאורה להרשעתו של נאשם בעבירה, השונה מזו המצוינת בו. כך, למשל, במקרה של אישום ברצח כאשר התשתית הראייתית לכאורה מבססת לפחות הרשעה בעבירה של הריגה. ראה על כך את דבריו של השופט י' קדמי בבש"פ 4972/97 אלימלך נ' מדינת
ישראל (טרם פורסם)):
'דין הטענה בדבר העדר ראיות לכאורה להוכחת האשמה להידחות; שהרי אין חשיבות בהקשר זה לאפשרות, שהעורר יורשע בהריגה בלבד, אם תתקבל טענתו כי לא נתמלאו כל מרכיביה של ה"כוונה תחילה" הדרושה להרשעה ברצח. לענין המעצר, די בכך שהראיות הקיימות מקימות סיכוי סביר להרשעה באחריות להמתת המנוח; ואין נפקא מינא אם ההמתה באה בגדרי עבירה של רצח או בגדרי עבירה של הריגה'.
סמכות זו, התואמת את סמכותו של בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שונה מכוח הוראת סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, אינה נוגדת את תכליתו של חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), שהיא, בין היתר, להגן על בטחון הציבור מפני הנאשם".
וראו גם: בש"פ 4812/05 זחלאקה נ' מדינת ישראל (מיום 20.6.2005); בש"פ 5052/05 אלמרבוע נ' מדינת ישראל (מיום 5.7.2005)).
7.
לעת הזו, ה-7.3.2007 שעה 20:15, יש הצדקה למעצר בנסיבות שתוארו יהא אשר יהא סעיף האישום המתאים. עם זאת, רשמתי לפני הצהרת הצדדים כי הסניגור יוכל להגיש לבית משפט זה בקשה לעיון חוזר, ובה הצעה לחלופת מעצר שתפיג את המסוכנות. הצעה כזו, אם תוגש, תכלול פרטים מלאים על הערב או הערבים המוצעים. הבקשה תוגש לעיון המדינה, שתגיב עליה בכתב, ובית המשפט יוכל להורות על הגשת תסקיר.
8.
אני מורה על מעצרה של המשיבה עד מתן פסק-דין בערעור. הערעור ייקבע לשמיעה בפני הרכב בתוך חודש ימים.
ניתנה היום, י"ז באדר תשס"ז (7.3.2007).
ש
ו פ ט ת