ע"פ 2189/98בוריס יזרייב נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל:

1.בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופט ב' אזולאי), הרשיע את המערער בעבירות בנשק, לפי סעי פים 144 (א) ו- (ב) לחוק העונשין תשל"ז1977- (להלן - "החוק") וכן בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329 (1) ו- (2) של החוק. בשל עבירות אלה גזר עליו עונש מאסר לתקופה של 10 שנים לריצוי בפועל.

ערעורו של המערער מכוון נגד הרשעתו ונגד העונש שנגזר עליו.

2.ממצאיו העיקריים של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו הם כי המערער רכש אקדח ונשא אותו בכליו בלא רשות על פי דין. ביום 23.5.96, סמוך לשעה 21:50, הגיע המערער מביתו שבבאר שבע אל איזור בתי הקפה שבדרך מצדה שם, ובכליו האקדח. באותו מקום היו אנשים נוספים וביניהם המתלונן אלכסנדר אברמוב (להלן - "אברמוב") והמתלונן ניקולאי בקשייב (להלן - "בקשייב"). המערער ירה באופן מכוון לעבר השניים, שנפצעו כתוצאה מן היריות.

באת כוח המערער אינה חולקת על כך שהרשעתו בעבירות הנשק בדין יסודה. כמו כן אין היא חולקת על כך שאברמוב ובקשייב נפצעו כתוצאה מן היריות שירה המערער. אולם, לטענתה היה על בית המשפט לזכותו מכוח הסייג של הגנה עצמית, לפי סעיף 34י לחוק, או מכוח הסייג של צורך, לפי סעיף 34יא לחוק. לחילופין טוענת היא שלא הוכחה לגבי היריות שירה המערער הכוונה המיוחדת הנדרשת לפי סעיף 329 לחוק ולפיכך אין להרשיעו בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף זה.

3.הגירסה העובדתית שעליה סומכת באת כוח המערער את טענותיה היא, בתמצית, כי המערער היה מעורב בעבר בעבירות של שוד והריגה שבגינן הורשע ונדון ל- 15 שנות מאסר. מספר עבריינים שהיו כרוכים באותה פרשה הורשעו ונדונו לעונשי מאסר לתקופות שונות. המערער נרדף על ידי אותם עבריינים, שתבעו ממנו פיצוי כספי, משום שחשדו בו כי העדויות שמסר במשטרה גרמו להרשעתם. עם שחרורו מבית הסוהר, אחרי שריצה שני שלישים מתקופת מאסרו, וכשנה לפני האירוע הנדון, רדפו אותו אותם עבריינים ביתר שאת. ביום האירוע הגיעו המתלוננים לבאר שבע, למקום שבו היתה ההיתקלות ביניהם. המערער חשש שהם באים בשליחותם של אותם עבריינים וכי הם מתכוונים לחטוף אותו, לשם רצח או לשם סחיטה, ואולי כדי לפגוע בו בדרך אחרת. לפיכך ירה כדי להגן על עצמו וכדי למנוע פגיעה בגופו. כאשר ירה לא התכוון לפגוע במי מהם אלא רק להפחידם.

4.טענות אלה אין בידי לקבלן.

בהכרעת דינו עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה רבה על הודעותיו של המערער במשטרה, על תמלילי שיחותיו שהוקלטו ועל דבריו בבית המשפט, בתשובתו לאישום ובעדותו. בית המשפט הצביע על הסתירות בין הגירסות שהעלה המערער בזמנים שונים, הישווה אותן לעדויות אחרות, עמד על נסיונותיו לגייס עדויות לטובתו וכן בחן את גירסותיו לאור הממצאים האוביקטיביים, כמו פיזור תרמילי הכדורים בשטח ומקומות הפגיעה בגופם של המתלוננים. עוד הצביע בפירוט על חוסר ההגיון שבדבריו, קבע ש"הסבריו - - - מפותלים ואינם סבירים ומהימנים" ודחה באופן חד משמעי את כל הגירסות שהעלה. בין היתר אמר כי:

"בסופו של דבר נראה לי שהשאלה המכריעה הינה שאלת מהימנות גרסת הנאשם מתוך הגיונה הפנימי, ההתרשמות ממנה והשוואתה ליתר הראיות. לאחר ששקלתי את הענין בכובד ראש ומתוך התרשמותי מעדות הנאשם, נראה לי שאין מקום לקבל את גרסתו כגרסה סבירה ומהימנה.

הלך המחשבה של הנאשם ואישיותו של הנאשם כפי שהיא מצטיירת ממכלול הראיות משקפים אישיות של אדם פיקח וערמומי, אך הוא נוטה להסתבך ולהכניס את עצמו למצבים מורכבים ולמכשולים שאדם נבון לא היה נכנס אליהם".

לעצם הענין היתה מסקנתו הסופית של בית המשפט כי המתלוננים הגיעו לבאר שבע לצורך ביקור פרטי, שאינו קשור במערער, ודחה את גירסתו כי ההתקלות בינו לבין המתלוננים היתה מקרית וכי ירה משום שחשש שמטרתם לחטוף אותו או לפגוע בו. כפי שקבע, הגיע המערער למקום שבו היו המתלוננים, כאשר אקדחו עימו, ואז ירה בהם. בית המשפט ציין כי "המניע האמיתי לביצוע הירי לא הוברר, ולא ניתן לקבוע מדוע בחר הנאשם בדרך בה בחר". כמו כן דחה את הטענות של הגנה עצמית ושל צורך, בקבעו כי המערער "הביא את עצמו בהתנהגותו הפסולה לזירת הסכנה, בנסיבות בהן לא יכולה לעמוד לו הטענה של הגנה עצמית, כסייג לביצוע העבירה, ולא הוכח שהמעשה היה דרוש כדי להדוף תקיפה שנשקפה ממנה סכנה, או להצלה מסכנה מוחשית. כמו כן לא היה המקרה סביר בנסיבות הענין למניעת הפגיעה".

מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בדבר נסיבותיו של הארוע מושתתות על הממצאים העובדתיים שקבע, לאחר ששקל ובחן היטב את הראיות ודחה מכל וכל את גירסתו של המערער כשיקרית, בלתי מהימנה ובלתי סבירה. בכך אין מקום להתערב. אשר לכוונה המיוחדת הנדרשת לצורך הוכחת העבירות של חבלה בכוונה מחמירה קבע כי כוונה זאת "מוכחת הן מנסיבות הענין, מהירי שהיה מכוון לעבר הנפגעים ופגע בהם באזורים בהם מצויים אברים חיוניים אשר הצריכו התערבות כירורגית ואישפוז, והן לאור החזקה שאדם מתכוון לתוצאה הטבעית של מעשיו שלא נסתרה, ולא היה בראיות הנאשם לעורר ספק סביר בקשר לכך". גם בכך לא מצאתי מקום להתערב.

5.המערער ערער גם על חומרת העונש שנגזר עליו.

היריות שירה המערער במתלוננים גרמו להם לחבלות חמורות. אברמוב נפצע בבטן התחתונה והקליע גרם לפצע בכיס השתן ויצא דרך העכוז הימני. היה צורך בטיפול רפואי שכלל נתוח ואישפוז בבית החולים, שממנו שוחרר ב11.6.96-. בקשייב נפצע בחזה השמאלי האחורי והקליע עבר מתחת לעור לחזה הימני. הוא נזקק לטיפול רפואי שכלל את הוצאת הקליע בהרדמה מקומית ואישפוז בבית החולים, שממנו שוחרר ביום 24.5.96.

אשר לנסיבותיו האישיות של המערער מראה העיון במרשם הפלילי שלו ובתסקירי שירות המבחן כי מדובר באדם יליד 1960, נשוי ואב לארבעה ילדים, שעלה לישראל עם משפחתו בשנת 1978. במשך כ20- שנים היה מכור לסמים קשים ונראה שלא נגמל מן השימוש בהם (תסקיר - 17.10.99), אם כי היתה, כנראה, תקופה שבמהלכה היה נקי מסמים (תסקיר 20.1.98). בעבר הורשע בעבירות התפרצות, גניבה, שימוש ברכב בלי רשות, תקיפת שוטר, העלבת עובד ציבור, מעשה מגונה בכוח, וכן שוד מזויין והריגה. בשל העבירות האחרונות נגזר עליו עונש מאסר לתקופה של 11 שנים שהוחמר בערעור לתקופה של 15 שנים. העבירות שבגינן הורשע נעברו כשנה אחרי ששוחרר ברשיון מן המאסר. התסקיר האחרון שהוגש עליו אינו מניח יסוד של ממש לתקווה כי צפוי שיפור בהתנהגותו בעתיד.

המעשים שעשה המערער הם מעשי אלימות חמורים ביותר ורק כפשׂע היה בין המתלוננים לבין המוות. למרבה הצער פושות והולכות תופעות כאלה בחברתנו וגם חומרתן גדלה והולכת. עוברי עבירות כאלה אין לנהוג בהם במידת הרחמים ודינם להכלא בבית הסוהר למשך שנים רבות. עברו של המערער מחזק מסקנה זאת ביתר שאת. העונש שנגזר עליו אינו קל, אולם אינו חמור במידה המצדיקה את המתקתו.

6.לפיכך אני מציע לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

ש ו פ ט

השופטת ט' שטרסברג-כהן :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט א' ריבלין :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל