ע"פ 2219/14 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת – כתארה אז – מרוז) בת"פ 12235-04-12 מיום 13.2.14. במוקד התיק עבירת הסיוע להריגה וגדריה.

רקע

ב.

כנטען בכתב האישום, המערער אדם, יליד 1995, וחבריו עסאם (נאשם 2) עלי ומוחמד, שבשל קטינותם לעת הפרשה נכנם בשמותיהם הפרטיים – הגיעו לביתו של אחר, עבדאללה, ביום 11.3.12. בשעה 21:00 יצאו חמשתם יחדיו לשטח פתוח ברמלה המצוי בקרבת מקום. סמוך לשעה 22:00 שבו עבדאללה ועסאם לביתו של עבדאללה. באותו זמן טייל ג'ורג' סעדו (להלן המנוח ) עם כלבו. לאחר שעבדאללה ועסאם עזבו את המקום, פגשו המערער, עלי ומוחמד – במנוח. משהאחרון לא השיב להם לשלום, קיללוהו עלי ומוחמד, והמנוח עזב את המקום (להלן התקרית הראשונה ).

ג.

כנטען, לאחר שהגיעו עבדאללה ועסאם לביתו של עבדאללה, התקשר עלי לעבדאללה בנוכחות המערער ומוחמד ובהסכמתם וסיפר לו על אודות התקרית עם המנוח; הוא ביקש ממנו להביא עמו אקדח ולחבור אליו ואל מוחמד והמערער כדי לפגוע במנוח. בעקבות השיחה עם עלי, התקשר עבדאללה לנאשם 3 בכתב האישום (מועטז) וביקש ממנו את האקדח בו דובר. הנאשם 3 נענה לבקשת עבדאללה והסביר לו היכן הוחבא האקדח. בעקבות זאת נטל עבדאללה את האקדח והמחסנית ממקום המחבוא וחבר לעסאם, אשר המתין לו בקרבת ביתו והיה מודע להצטיידותו באקדח.

ד.

לפי הטענה, לאחר התחמשותו פנה עבדאללה למואיד, אשר היה בביתו של עבדאללה, סיפר לו כי ברשותו אקדח, וביקש ממנו תחמושת לאקדח. מואיד נענה לבקשת עבדאללה ועזב את המקום. הוא חזר כשברשותו מספר כדורים התואמים לאקדח, ומסרם לידי עבדאללה. מואיד חבר לעבדאללה ולעסאם ובדרכם לפגוש את המערער, עלי ומוחמד, סיפר עבדאללה לעסאם ולמואיד את מטרת ההתחמשות באקדח. בדרך מילא עבדאללה מספר כדורים במחסנית האקדח, טען את האקדח וירה כדור אחד באויר. לאחר מכן מסר את האקדח הטעון לידיו של מואיד, שירה אף הוא מספר יריות באויר, ולאחריהן החזיר את האקדח לעבדאללה, זה הסתירו מתחת לבגדיו ובהמשך אף טען לתוכו את יתרת הכדורים שהיו ברשותו, כל זאת בנוכחותם של עסאם ומואיד.

ה.

עסאם, עבדאללה ומואיד חברו למערער, לעלי ולמוחמד. כנטען, לשאלת המערער, עלי ומוחמד אישר עבדאללה כי הוא ומואיד ירו את היריות באויר, והראה להם את האקדח שברשותו. המערער, עלי ומוחמד שבו וסיפרו לעסאם, לעבדאללה ולמואיד על אודות התקרית עם המנוח. בעוד בני החבורה ממתינים במקום, נטל עלי את האקדח מרשותו של עבדאללה, דרך אותו, ובהמשך אמר כי הוא רוצה לירות במנוח. לאחר מכן נטל מואיד את האקדח ודרך אותו. מוחמד נטל אף הוא את האקדח, בחן אותו והחזירו לידי עבדאללה שתחבו מתחת לבגדיו, בנוכחות המערער ועסאם.

ו.

בהמשך שב המנוח למקום בדרכו חזרה לביתו ופגש בבני החבורה. בין בני החבורה לבין המנוח התפתחו חילופי דברים על רקע התקרית הראשונה. במהלך המריבה קרא מואיד, בין היתר לפגוע במנוח ובכלבו, וקרא לעבר עבדאללה כי יירה ברגלי המנוח. עבדאללה, עלי, מואיד ומוחמד, קיללו את המנוח ואף צעקו לעברו אמירות התומכות בירי טילים לעבר ישראל מרצועת עזה ואמירות בעלות אופי גזעני; כל זאת בנוכחות המערער ועסאם. במהלך הדברים אמר עבדאללה כי הוא עומד לירות במנוח. המערער ועסאם אמרו לעבדאללה "חראם, אל תעשה את זה" (בתרגום למלים הערביות "חבל (או אסור)..."). בשמעו זאת אמר עלי לעבדאללה שלא יקשיב לדברי המערער ועסאם, ושיירה ברגלי המנוח, והוסיף ואמר לעבדאללה כי אם הוא מפחד לירות במנוח, שייתן לו את האקדח והוא יירה בו. במהלך המריבה, משנשאל המנוח על ידי בני החבורה האם הוא חמוש באקדח, השיב בשלילה והרים את חולצתו. לאחר זמן קצר בחר המנוח לסיים את התקרית, פנה לעזוב את המקום לעבר ביתו, והחל להתרחק מבני החבורה כשגבו מופנה אליהם. בעשותו כן הפנה לרגע מבטו לעברם. בשלב זה שלף עבדאללה את האקדח וכיונו לעבר פלג גופו העליון של המנוח, אשר הספיק להתרחק מטרים ספורים מבני החבורה. עבדאללה ירה יריה אחת לעבר פלג גופו העליון של המנוח. המנוח זעק מכאב ונפל ארצה כשכלבו לצידו. עבדאללה ניגש למנוח יחד עם עלי בעוד יתר בני החבורה נמלטו, וירה שתי יריות נוספות לעברו ולעבר כלבו. אחת היריות הנוספות פגעה בכלב וגרמה למותו. לאחר הירי נמלטו בני החבורה, עלי ביקש לתאם גירסאות, עבדאללה הסליק את האקדח בארון וביקש מהנאשם 4 בכתב האישום (אמיר) להסתיר את הבגדים, שאותם לבש. לבקשת עבדאללה הסתיר הנאשם 4 את בגדיו של עבדאללה ומסר את האקדח לנאשם 3 על מנת שיסתירו.

ז.

המערער הואשם בעבירות הריגה, החזקת ונשיאת נשק ותחמושת שלא כדין והיזק לבעל חיים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.

בית המשפט המחוזי קבע, כי לא שוכנע ברמת הודאות הנדרשת שהוכחו עבירת ההריגה והעבירות הנלוות הנסמכות על דיני השותפות. עם זאת קבע, כי קמה תשתית ראייתית להרשעת המערער ועסאם בעבירות סיוע.

ט.

הוסבר, כי התקרית הראשונה היא אבן דרך בהתפתחות האירוע מושא כתב האישום. נקבע, שהמערער ועסאם נחשפו לתגובתו הנסערת של עלי לתקרית הראשונה, לפנייתו לעבדאללה להצטייד באקדח ולהיענותו של האחרון לעשות כן, אולם "שניהם בחרו להישאר עם חבריהם למרות אותות הסכנה הברורים שעלו ממעשיהם" (פסקה 77 להכרעת הדין). כעולה מן הראיות, המערער היה מודע להתחמשות עבדאללה באקדח טעון, ונדחתה הטענה כי לא ידע על כך עד מועד שליפתו, ועל כן לא היה ביכולתו לצפות את סופו הקטלני של האירוע. תימוכין לכך נמצאו בהודעותיו במשטרה, כמו גם בעדותו. נומק, כי נסיונו של המערער שלא לייחס חשיבות לדברי עלי לעבדאללה אינו מתיישב עם העובדות שהוכחו, ואף סותר את עדויותיהם של עבדאללה ועסאם. צוין, כי הגירסאות הסותרות שהציג המערער, אף הן מפריכות את טענתו כי לא ידע בזמן אמת שעלי דיבר עם עבדאללה על נשק. כן נקבע, שהוכח כי המערער אף ראה את האקדח טרם התרחשות התקרית השניה. צוין, כי עבדאללה אישר, שהמערער ואחרים שאלו אותו על אודות האקדח, ושהמערער שאל אותו אם הוא ירה באקדח. בהקשר זה נדחתה גירסתו של המערער כי שוחח בטלפון עם בני משפחתו ולא נטל חלק בשיחות על האקדח. בית המשפט בא לכלל מסקנה כי חרף חשיפת המערער ועסאם לאקדח הטעון, בחרו השניים להישאר במקום ובכך תרמו להתממשות המצב המסוכן.

י.

לאחר סקירת הגירסאות השונות, קבע בית המשפט כי בני החבורה נפגשו כדי להיערך לקראת בואו של המנוח, על רקע הזעם שקינן בקרב חלק מהם נוכח התקרית הראשונה. הוטעם, כי בני החבורה, ובכללם המערער, התרשמו מהתנהגותו הנסערת של עלי ומתגובתו הקיצונית. הם לא נקטו כל צעד להרגעת הרוחות, אלא, כמותם כעלי, המתינו לעבדאללה. הוסבר, כי תגובתו המהירה של עבדאללה לפנייתו של עלי מעידה "על הלך הרוח ה'תזזיתי' שאחז בכלל המעורבים, כולם היו נסערים, דרוכים וערוכים ל'חזית' הממשמשת ובאה" (פסקה 114 להכרעת הדין).

י"א.

נקבע איפוא כי מפגש בני החבורה עובר לתקרית השניה הוקדש לדיון על התקרית הראשונה, ולהכנות לקראת זו העתידה לבוא. גירסתו של המערער שלפיה הוא וחבריו כלל לא נתנו דעתם לתקרית הראשונה, נמצאה לא מהימנה. עוד הוסבר, כי "הצגת התכלית" שנערכה המחישה היטב את הסכנה הקיימת. אשר לאמירה "חראם, אל תעשה את זה" (בהכרעת הדין ובכתבי טענות הצדדים הובאו ניסוחים מעט שונים של אמירה זו, אך כיון שמדובר בניסוחים הדומים במהותם, נתייחס לזה המופיע בכתב האישום). נקבע, כי הדברים נאמרו טרם שליפת האקדח, וכי היה בידי המערער ועסאם סיפק זמן להגיב ביתר תקיפות תוך נקיטת צעדים נוספים. יתר על כן, לאחר שהביעו את עמדתם המסויגת, בחרו המערער ועסאם להישאר במקומם. צוין בהקשר זה, כי הימלטותם של המערער ועסאם תוך הפקרת המנוח "תומכת ברפיסותה וחולשתה של הסתייגותם מהמעשה עצמו" (פסקה 135 להכרעת הדין). בית המשפט לא ייחס משקל לגירסתם הכבושה של המערער ועסאם, שלפיה אחזו בחבריהם כדי למנוע מהם להתנפל על המנוח.

י"ב.

לבסוף נקבע, כי אין לראות במחדל המערער כלפי המנוח משום עבירה עצמאית של הריגה במחדל, אך יש בו כדי להוות נדבך נוסף בגיבוש מעמדם של המערער ועסאם כמסייעים למעשה ההריגה. אשר לעבירות שעניינן החזקת ונשיאת נשק נקבע, שמתקיים היסוד העובדתי מכוח החזקה הקונסטרוקטיבית, בהינתן מודעותם של השניים להחזקת אקדח ותחמושת על ידי עבדאללה, כפי שהוכח; היסוד הנפשי שנגזר מן היסוד העובדתי, אף הוא מתקיים, ועניינו הידיעה והמודעות להחזקת הנשק ולנשיאתו.

י"ג.

המערער הורשע בעבירות של סיוע להריגה, סיוע להחזקת נשק ותחמושת שלא כדין, סיוע לנשיאת נשק ותחמושת, וסיוע בגרימת היזק לבעל חיים.

גזר הדין

י"ד.

בתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי צוין, כי המערער מכחיש את העבירות, אך כי הוא ביטא כאב על מות המנוח ובושה וחרטה על התחברותו לבני החבורה המעורבים באירוע. צוינו מספר גורמי סיכון המתבטאים בין היתר בהיעדרויות רבות של המערער מבית הספר, במעצרו ובמצב רוחו הירוד; שירות המבחן המליץ איפוא על שילוב בין ענישה מרתיעה לבין דרכי טיפול, והומלץ להטיל על המערער עונש מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, מאסר על תנאי וצו פיקוח לשנה. בית המשפט נתן דעתו לכך ש"הנאשמים (המערער ועסאם – א"ר) אינם ניצבים בשורה אחת עם חבריהם", והתחשב לקולה בהסתייגותו המילולית של המערער ("חראם...") מן המעשים ובהיותו קטין. עם זאת ציין כי אין בידיו לקבל את המלצת שירות המבחן, שכן זו אינה נותנת משקל ראוי לאינטרס הציבורי ולמסר הנורמטיבי. לאחר ששקל אף את העונש שנגזר על המבצע העיקרי (12 שנות מאסר) ועל הנאשם 3 (שמונה חודשי מאסר בגין עבירת נשק) (ראו פירוט להלן), ונוכח חומרת המעשים, החליט בית המשפט "ליתן בכורה לאינטרס הציבורי ולהעדיפו" (פסקה 50 לגזר הדין). הוסבר, כי "במבחן התוצאה, היו הנאשמים מעורבים במעשה נורא, בקטילת חיי אדם על רקע גחמה, נקמה, רוע והעדר גבולות. זוהי אלימות לשמה. אסון קשה המיטו הנאשמים וחבריהם על משפחת המנוח, אשר עליה להתמודד יום-יום עם לכתו. חומרת יתר יש להימלטותם, אגב הפקרת המנוח מתבוסס בדמו" (פסקה 45 לגזר הדין). על המערער הוטלו 32 חודשי מאסר בניכוי ימי המעצר, מאסר על תנאי למשך 12 חודשים ופיצוי משפחת המנוח ב-50,000 ₪. לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 31.3.14 עיכבה השופטת חיות בהסכמת המשיבה את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. עוד יצוין, כי עבדאללה הודה במסגרת הסדר טיעון בהריגה והושתו עליו 12 שנות מאסר; מועטז (נאשם 3) הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירת נשק והוטלו עליו 8 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי משפחת המנוח; אמיר (נאשם 4) הורשע במסגרת הסדר טיעון בסיוע להחזקת נשק ובשיבוש מהלכי משפט והוטלו עליו 3 חודשי מאסר בפועל, 5 חודשי מאסר על תנאי, שירות לתועלת הציבור ופיקוח שירות המבחן; עסאם (נאשם 2) הורשע גם הוא בסיוע להריגה, סיוע להחזקת ולנשיאת נשק ותחמושת שלא כדין וסיוע להיזק לבעלי חיים; הוטל עליו עונש זהה לזה של המערער.

הערעור

ט"ו.

בפתח הערעור ציין המערער כי הוא "מקבל כמעט את כל הקביעות העובדתיות שקבע ביהמ"ש קמא, בניגוד לגירסתו בחקירה ובמשפט, ואולם עדיין עומד על טענתו כי בית המשפט קמא היה צריך לזכותו לחלוטין". המערער קיבל, בין היתר, את הקביעות, כי הוא שמע את עלי מבקש בטלפון מעבדאללה שיביא עמו את "הדבר", וכי הבין שמדובר באקדח; כי כאשר שמע המערער את היריות בעת ההמתנה לעבדאללה, הבין שעבדאללה ירה; כי ראה את האקדח שהביא עמו עבדאללה; וכי חלפה רבע שעה עד שהמנוח שב לנקודת המפגש והחלה התקרית השניה.

ט"ז.

נטען, כי לאחר שהמערער ועסאם ניסו למנוע מעבדאללה לירות במנוח, וכאשר הבינו כי לא יצליחו בכך, פנו לכיוון בתיהם, הפנו את גבם לחבריהם וצעדו מספר מטרים, אלא שאז נשמעה היריה הראשונה. הוסף, כי לא היה מקום להרשיע את המערער בסיוע, שכן הוא "לא התווכח עמו (עם המנוח – א"ר), לא נגע בו, לא התעמת עמו בשום דרך, לא החזיק בנשק...". הודגש, כי הפעולה האקטיבית היחידה שאותה נקט המערער היתה דווקא מניעת הירי. עוד נטען, כי המערער לא חטא במחדל כלפי המנוח, הן כיון שלא היתה לו חובה כלפיו, והן כיון שבנסיונו המילולי למנוע את הירי בסמוך לפני ביצועו מילא את חובתו. נטען, כי המערער נותר בזירת האירוע מן התקרית הראשונה ועד הגיע המנוח בשנית, שכן זירת שתי התקריות היתה צמודה לפתח החוה שבה התגורר; כי עובר לתקרית הראשונה נטל עבדאללה מן המערער את מכשירו הנייד, והמערער המתין להשבתו; וכן שהמערער לא צפה, במהלך הזמן שחלף בין הבאת האקדח לזירת האירוע לבין הגעת המנוח, את האפשרות שהמנוח ימות.

י"ז.

עוד נטען, כי המערער נמלט מזירת האירוע מבלי לסייע למנוח משום שנתקף בהלה, ולאחר שנמלט לביתו מצפונו ייסרו. לבסוף, אשר לגזר הדין נטען, שעצם ההרשעה בסיוע, חרף נסיונו של המערער למנוע את הירי, היא תקדימית ומצדיקה כשלעצמה עונש של עבודות שירות. כן נטען שהיה מקום להתחשב בכך שהמערער סבל מפוסט-טראומה לאחר האירוע, ובעברו הנורמטיבי. הוטעם, כי המערער הביע צער וחוה רגשות אשם.

תגובת המשיבה

י"ח.

עמדתה הבסיסית של המשיבה היתה, כי המערער – אשר היה חלק מן החבורה שהתעמתה מילולית עם המנוח והתחמשה בנשק לקראת "סגירת חשבון" עמו – הוא מבצע בצוותא לעבירת ההריגה. עם זאת, משלא הוגש ערעור על ידי המשיבה על הכרעת הדין, ומשבאנו הלום, נטען על ידי המשיבה לעניין הסיוע. לטענתה, המערער היה ער לתגובתו הנסערת של עלי, וש"אי מענה לשלום" מצד המנוח נתפס על ידו כהתגרות, שבעקבותיה הזעיק את עבדאללה עם האקדח. בשלב זה ידע המערער כי העימות עם המנוח הוא בעל פוטנציאל נפיץ, הן בשל הרעיון להתחמש באקדח לצורך המשך העימות עם המנוח והן בשל הרקע הקודם בממשק בין המנוח לבין עלי, שעיקרו סכסוך על רקע מתיחות בין יהודים לערבים. הוסבר, כי בשלב האירוע, שבמהלכו שמע המערער יריות, ומיד לאחר מכן הודה עבדאללה בפניו ובפני האחרים כי הוא ומואיד ירו באקדח, התגבשה מודעותו של המערער להימצאות אקדח בידי החבורה, ולכך שכל אחד מחבריה מסוגל אף הוא לירות, ולקבל החלטה עצמאית באשר להמשך העימות עם המנוח ולטיבו.

י"ט.

הוסף, כי קשה להלום את טענת המערער, שלפיה לא היה באפשרותו לנתק עצמו מן החבורה בשל קרבת זירת האירוע לביתו. נאמר, כי ה"ניתוק" הנדרש היה שהמערער ישוב לביתו, כפי שאכן עשה לאחר הירי. עוד הוטעם, כי המערער הסב את תשומת הלב לחזרת המנוח לזירת האירוע, וכן כי המנוח, בעודו שותת דם, אמר כי ששה צעירים ערבים ירו בו בשל המצב בעזה – קרי, הוא עצמו ראה את המערער כחלק מהחבורה שירתה בו. הוסבר, כי אמנם המערער לא ירה בפועל במנוח, אך היה חוליה ברורה בכל אחד משלבי האירוע עד לשלב הירי וגרימת התוצאה הקטלנית. ככל שחלף הזמן, התבהרה למערער מטרת העימות ובו האקדח; הסכנה אשר ריחפה באויר הפכה מרגע לרגע קרובה, מוחשית וודאית. הוסף, כי האמירה "חראם, אל תעשה את זה" מלמדת על הסתייגותו של המערער מרצונו של עבדאללה לגרום למותו של המנוח; עם זאת, אין בה כדי לפטור את המערער מנטילת הסיכון שאותו נטל במודע שלב אחר שלב לאורך כל האירוע, אשר אף התממש בסופו של יום. לבסוף צוין, כי ניתן להניח לטובתו של המערער, שהנסיבות שבהן צפה שייעשה שימוש באקדח אינן אלה שבהן נעשה שימוש בפועל על ידי עבדאללה; ואולם, כל שניתן להסיק משילובם של הדברים, הוא שעבדאללה היה – במונחי הכוונה בדין הפלילי – אדיש לאפשרות גרימת המוות, בעוד המערער היה קל דעת בלבד ביחס לסיכון האמור.

הדיון

כ.

בדיון בפנינו חזרו באי כוח הצדדים על עיקרי הדברים שבכתובים. בא כוח המערער הדגיש, כי על פי יסודות עבירת הסיוע על המסייע להיות מודע לכך שהוא מסייע לעבירה, ובענייננו השאלה היא האם אכן כוונתו של המערער היתה לעשות כן; לעניין זה נטען, כי המערער לא הבין עד רגע הירי שאכן ייעשה שימוש באקדח, וברגע שהבין ניסה למנוע את שאירע, ומשלא צלח הדבר, ניתק עצמו מן החבורה. באשר לגזר הדין נטען, כי המערער בעל רקע נורמטיבי, וכי נרקמה מערכת יחסים בין משפחתו למשפחת המנוח; עוד צוין, כי היה מקום להתחשב בתוצאות האבחון הפסיכולוגי שלפיהן תפקודו הקוגניטיבי של המערער נמוך-נורמלי. באת כוח המשיבה הטעימה, כי המערער החליט במודע להמשיך להיות חלק ממלכודת המוות שהמתינה לשובו של המנוח, ולא ניתק עצמו מן החבורה. צוין, כי גם בהנחה שהמערער לא רצה במות המנוח, הנה ככל שהתקדם בשרשרת האירועים, בנסיבות שבהן היתה אפשרות קרובה לודאי שייעשה שימוש באקדח, מיקם עצמו כמסייע. אשר לגזר הדין צוין, כי אין להקל ראש בחומרת העונש, אך אין מנוס מגישה מחמירה, בפרט נוכח הרקע לאירוע.

הכרעה

כ"א.

המחלוקת שלפנינו אינה נסבה על ההיבט הראייתי-עובדתי של הפרשה, אלא עיקרה בשאלה האם מעשיו של המערער התגבשו לכדי סיוע אם לאו.

סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, מגדיר מיהו מסייע:

"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע".

קודם לתיקון חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 הוגדר מסייע בסעיף 26(2) לחוק העונשין כ"מי שעשה מעשה או נמנע מעשות מעשה כדי לאפשר לחברו לעבור את העבירה או לסייע בידו בכך, בין שנכח בשעת עשייתה ובין שלא נכח". תיקון מס' 39 תיקן באורח מקיף את חלקו הכללי של חוק העונשין, ובהקשר שבו עסקינן תוקן הסעיף לנוסחו דהאידנא. בדברי ההסבר להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי)), תשנ"ב- 1992, הצעות חוק תשנ"ב 115 בוארו יסודותיה של עבירת הסיוע:

"הסעיף הוא בבחינת חידוש לעומת המצב הקיים הן מבחינת היסוד העובדתי הנדרש לסיוע לדבר עבירה והן מבחינת היסוד הנפשי הנדרש להתהוותו: מוצע לאפיין את הסיוע באורח אובייקטיבי- דהיינו מעשה שלא היה בו משום תרומה בפועל לביצוע העבירה לא יבוא בגדר סיוע ולא יהיה עניש. זאת, בניגוד ללשון החוק הקיים שאין בה אפיון אובייקטיבי מפורש של מעשה הסיוע...כמו כן מותנה הסיוע בביצוע עיקרי או לפחות בתחילת ביצוע של העבירה. יחד עם זאת, ראוי להזכיר כי גם הבטחה, לפני המעשה או בשעתו, לסייע, אשר המבצע הסתמך עליה, היא בגדר סיוע, אף כאשר המבטיח לא עמד בדיבורו. בקיצור, כל תרומה עקיפה, לעשיית העבירה, אם המבצע הסתמך עליה או הסתייע בה, היא בגדר סיוע. וסיוע כזה, עשוי להתבטא גם בפעולות שעיתוין לאחר ביצוע העבירה, כגון: פעולה של מילוט העבריין או הובלת שלל העבירה ובלבד שהובטחה לפני שהעבירה הושלמה...הסיפה לסעיף המוצע נועדה להבהיר כי הסיוע יכול להתבצע בכל דרך שהיא וכי הדרכים המפורטות ברישה אינן אלא דוגמאות בלבד. אולם יש להדגיש כי ענינו של הסעיף בסיוע לביצוע העבירה בלבד, והוא איננו מתייחס לסיוע להימלטות מעונש, ללא כל קשר עם ביצוע העבירה מעשה המהווה עבירה פלילית שונה ונפרדת (סעיף 260 לחוק העונשין 'סיוע לאחר מעשה'). היסוד הנפשי הנדרש לסיוע הוא מודעות המסייע לטיב תרומתו לביצוע העבירה, וזאת לאו דווקא מתוך מטרה לסייע לביצועה, כנדרש לפי החוק הקיים..."

כ"ב.

נמצאנו למדים, כמוסבר על ידי בית המשפט קמא, שההתנהגות המסייעת מתאפיינת בתרומה משנית לביצועה של העבירה העיקרית; המדובר בהשתתפות עקיפה של הנאשם בהגשמת הרעיון העברייני (פרופ' ג' הלוי תורת דיני העונשין , כרך ב', (תשס"ט) עמ' 793). המסייע אינו שותף לתכנית העבריינית בדבר ביצועה של העבירה הפלילית הספציפית, אלא הוא גורם משני ביחס להוצאתה אל הפועל, בלא שייטול חלק בהתוייתה ( שם ). המסייע, לדידו של פרופ' ש"ז פלר ( יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז), כרך ב', עמ' 237), "ממלא תפקיד זוטר בלבד, במישור הגשמת היסוד העובדתי של העבירה על ידי המבצע הישיר, כאשר מבחינת היוזמה שהביאה לביצוע העבירה, לא היתה לו כל יד".

כ"ג.

בהקשר זה הוטעם, שאין צורך להראות כי ההתנהגות המסייעת הייתה אפקטיבית, או כי ללא הסיוע לא הייתה העבירה מתבצעת. די להראות, כי הסיוע יכל היה לעזור – לסייע, כשמו – להגשמתה של העבירה העיקרית (ראו לעניין ההבדל בין נוסח החוק הסופי להצעת החוק, חוות דעתו של השופט (כתארו אז) מצא בע"פ 4317/97 פוליאקוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(1) 289, 307 (1999); ע"פ 9826/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (2008) (להלן עניין מחאג'נה )). סיוע יכול שיהיה אף על דרך מחדל (ע"פ 6522/10 זהבי נקר נ' מדינת ישראל (2013) (להלן עניין זהבי )). עינינו הרואות, כי המסייע אינו הוגה את התכנית העבריינית, אלא תפקידו לסייע בהתממשותה, גם אם באופן שולי.

כ"ד.

מבחינת הרכיב ההתנהגותי נדרשת הוכחת "מעשה" כלשהו. י' רבין וי' ואקי ( דיני עונשין

(מה' 2-תשע"א), כרך א' (להלן רבין וואקי )) תמהים על גדרי ההגדרה הכללית "מעשה", והאם דיבור או הבטחה יכולים לבוא לכדי מעשה, וכך גם נוכחות בזירת האירוע (עמ' 566-558). אשר ליסוד הנפשי , נדרשת הוכחת מודעות לכל רכיבי היסוד העובדתי של הסיוע (עמ' 566). כמו כן, נדרשת מודעות לביצוע העבירה העיקרית, או למצער יש להוכיח כי התעורר אצל המסייע חשד ממשי לביצוע העבירה, שאותו הוא נמנע מלברר ( עניין זהבי , פסקה 23). לבסוף, לצורך הוכחת היסוד הנפשי יש להראות כי לנאשם הייתה מטרה לסייע לעבירה העיקרית, או לכל הפחות כי צפה, ברמה של קרבה לודאות, את האפשרות שהתנהגותו תסייע לביצוע העבירה העיקרית ( עניין מחאג'נה , פסקה 9).

לטעמי, נוכחות בזירת העבירה של חבורה שהעבריין העיקרי שואב כוח ואוירת עידוד הימנה, הריהי בחינת סיוע. "טובים השנים מן האחד... והחוט המשולש לא במהרה ינתק" ( קהלת ד' ט', י"ב) , לא כל שכן כשעסקינן לא בשניים או בשלושה אלא ביותר, והדבר מעוגן בנסיון החיים ובשכל הישר. יש בכך, כמעט בחינת פשיטא, פשט ולא דרש, כדי "לאפשר את הביצוע... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה", כלשון סעיף 31. ניטול את ענייננו שלנו: תעוזתו של עבדאלה לעשות את מעשהו הנפשע שאבה בלא ספק עידוד מנוכחותם של האחרים, שיחדיו הגיע מספרם לשישה, ובהם המערער, כפי שיפורט.

משלמדנו את אלה, נפנה עתה למקרה שלפנינו.

מהתם להכא

כ"ו.

כאמור תחילתו של האירוע בפניית המערער למנוח לשלום. המנוח לא הגיב, ואף שעלי ומוחמד קיללוהו, עמד בשתיקתו והמשיך בדרכו. המערער נכח בעימות המילולי שאירע בין המנוח לבין עלי ומוחמד, והיה מודע לכך שעלי התקשר לעבדאללה והזמין ממנו את "הדבר", מהטעם "שיש אנשים רוצים לריב איתנו". בעדותו (עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 20.2.13) אישר כי "הדבר" הוא כלי נשק, וכי זה נתבקש על רקע העימות עם המנוח מספר דקות קודם לכן. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערער היה ער לתגובתו הנסערת והלא פרופורציונלית של עלי שהובילה לפניה להשגת אקדח וכן לרצונם של בני החבורה בעימות עם המנוח, חרף נסיונו להימנע מכך; הקשר הדברים היה ברור למערער כשמש, כמו גם הרקע לאירוע. המערער נכח במעמד השיחה, שמע את תוכנה, והיה מודע להזמנתו של האקדח בהקשר הקונקרטי. דעת לנבון נקל, כי הבאתו של האקדח בבהילות לא נועדה אך כדי לשזוף את העין בו, וכי פניה של החבורה היו לעבר המשך עימות עם המנוח. הלך הרוח בקרב החבורה וטיב העימות היו צפויים, אך המערער בחר בשלב זה להישאר בזירת האירוע. לא בכדי, כפי שהסביר בית המשפט קמא, ניסה המערער להפחית מחומרת התקרית הראשונה (עמ' 60-59 לפרוטוקול הדיון מיום 20.2.13). התמונה המצטיירת, היא כי האירוע צבר תאוצה והתלהט והלך: עלי עידכן את עבדאללה, וזה עידכן מצדו את עסאם ומואיד. אותר אקדח, אותרו כדורים לאקדח, עסאם, עבדאללה ומואיד מיהרו לפגוש את המערער, עלי ומוחמד, ומכאן קצרה הדרך לתוצאה הקטלנית.

כ"ז.

המערער אף שמע את היריות באויר מספר דקות בטרם שבו עבדאללה והאחרים לזירת ההתרחשות. נקבע כאמור כממצא עובדתי, שעליו אין המערער חולק, כי הבין שעבדאללה ומואיד ירו באקדח במטרה "לבחון את כשירותו"; המערער גם נטל חלק בשיחה שבמהלכה בחנו עלי ומוחמד את האקדח מקרוב. החבורה והמערער בכללם, התכנסה במסלול הליכתו של המנוח; ככל שחפצו לדון בענייני דיומא, לא היה טעם וצורך, כי ימתינו דווקא במקום שבו ידוע (הודעת המערער-ת' 2, עמ' 11) כי המנוח עתיד לעבור.

כ"ח.

מן המכלול נלמד איפוא על מודעות לאפשרות העבירה, ולמצער כי התעורר אצל המערער חשד ממשי שהאירוע עלול להתגלגל לעבר סופו הקטלני. כאמור המערער היה ער לתגובתו של עלי לתקרית הראשונה שבעקבותיה גויס אקדח בבהילות, ולכך שכשירותו של האקדח נבדקה על ידי עבדאללה, מוחמד ומואיד. המערער היה מודע טרם המפגש השני עם המנוח לכך שהחבורה בכלל ועבדאללה בפרט מצוידים באקדח, יודעים לירות בו ומחכים לשובו של המנוח. במצב זה קשה אף להלום את הטענה שהמערער לא צפה, ברמה של קרבה לודאות, את האפשרות שהתנהגותו, וביתר דיוק , שנוכחותו תסייע לביצוע העבירה העיקרית, שאם לא כן מדוע המתין למנוח יחד עם בני החבורה במסלול הליכתו, ומה שמעיד סופו על תחילתו –מדוע לא הושיט לו עזרה, לאחר מעשה. יוסף בהקשר זה, כי מן העדויות אף עולה, כי המערער הסב את תשומת לב בני החבורה לשובו של המנוח (ת/147, עמ' 9).

כ"ט.

אשר ליסוד העובדתי-התנהגותי של עבירת הסיוע, נקבע זה מכבר (ע"פ 9282/00 ירחי נ' מדינת ישראל , פ"ד נה (5) 759 (2001)) כי כאשר הנוכחות בזירת האירוע אינה אקראית, יש בה כדי ללמד שהיא נועדה לסייע למבצע העבירה. רבין וואקי מבהירים שבעוד אדם יכול להיחשב כמסייע גם אם לא נכח בזירת העבירה, הנה כאשר נוכח הוא בזירת האירוע קיימת חזקה כי אם נוכחותו אינה מקרית, מדובר למצער בסיוע, ועל הנאשם הנטל לסתור הנחה לכאורית זו (עמ' 560-559). נוכחות המערער בזירת האירוע לא היתה מקרית כלל ועיקר: המערער המתין יחד עם עלי ומוחמד לבואם של עבדאללה ומואיד. הנקודה שבה נפגשו בני החבורה היתה במסלול הליכתו של המנוח, והשתהותם במקום לא היתה סתמית; הם המתינו לו. בכל אחד מן השלבים שתוארו יכול המערער לפרוש מן החבורה, אך הוא בחר להישאר במקום, ונוכחותו, כמו זו של האחרים, תרמה להבשלת התנאים לביצוע העבירה. בלשונה של המשיבה: "ככל שהזמן חלף, מטרת העימות עם האקדח התבהרה למערער, הסכנה אשר ריחפה באויר הפכה מרגע לרגע קרובה, מוחשית וודאית. על כן, נוכחותו של המערער בזירה יחד עם החבורה הפכה לברורה ואף מתוך החלטה מודעת שלו לסיכון הכרוך בה ולתוצאותיה הצפויות" (פסקה 7 לעיקרי הטיעון מטעם המשיבה). יצוין בהקשר זה, כי התקשיתי להלום את הסברו של המערער שנמצא בזירת האירוע מן הטעם שביתו סמוך לנקודת המפגש; דווקא בשל כך, כאשר הבין כי פני החבורה אינם לשלום, כל שהיה עליו לעשות הוא לפנות לביתו הסמוך. לא היתה סיבה נראית לעין להמשך נוכחותו במקום, והוא נותר, כפי שציינה המשיבה, כבעל עניין בהמשך העימות עם המנוח. ואחר כל אלה, עדיין עלינו להתייחס למשפט שאין חולק כי נאמר על-ידי המערער לעבדאללה שלא "יעשה את זה". לכך נפנה עתה.

האמירה "חראם, אל תעשה את זה"

ל.

אכן, המערער משליך יהבו – ואין תימה – על דבריו לעבדאללה: "חראם, אל תעשה את זה". המערער אינו חולק על קביעת בית המשפט קמא כי היה פער זמנים מן הרגע שבו בוטאה ההסתייגות מהירי ועד לרגע שבו נשלף האקדח ונשמעה היריה (כעולה מעיקרי הערעור), פער שבו יכלו המערער ועסאם, כפי שקבע בית המשפט קמא, לעזוב את המקום או לנקוט אמצעים נוספים; אולם אף אם נניח לזכות המערער כי מהרגע שבו בוטאה הסתייגותו עד לשליפת האקדח ולירי חלף זמן קצר, הנה בפני המערער ועסאם היו הזדמנויות למכביר עוד קודם לכן לנסות, ולוא גם בלשון רפה, להסיט את השתלשלות האירועים ממסלולה הקטלני. האמירה "חראם, אל תעשה את זה", שאיני מקל בה ראש, אינה יכולה לעמוד במנותק מן ההשתלשלות המתוארת, לרבות ההכנה לאירוע הירי, וההמתנה לבואו של המנוח, תוך שהמערער והנוכחים האחרים מודעים להלך הרוחות ולסכנה הנשקפת מבלי שפעלו לצינון האוירה. כאמור, אמירת ה"חראם" ("אסור"), היתה מעט מדי ומאוחר מדי בנסיבות, ואינה יכולה לאיין או לנטרל את העיקר – היותו של המערער חלק מחבורה שהסלימה את דרכה כלפי המנוח בחינת "איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק" ( ישעיהו , מ"א, ו'). נוכחות מעודדת זו סייעה לעבדאללה להעז ולעשות את המעשה הטראגי של הירי במנוח. לא זו אף זו, ככל שהשתלשלות האירועים היתה כפי שתיאר אותה המערער, ולאחר שהוא ועסאם לא הצליחו להניא את עבדאללה מן הירי באותה אמירה, היה ראוי שינקטו על אתר אמצעים תקיפים יותר כלפי עבדאללה, על-ידי לקיחתו מהמקום, או שיקראו לעזרה; בחיי אדם עסקינן, ואף אם נניח לטובת המערער כי הזמן היה קצר כדי להזעיק עזרה, משמעות הדבר היא כי "רכבת העבירה" כבר יצאה מתחנתה, ויש ליתן את המשקל הכבד לנוכחות המסייעת. יוסף בהקשר זה, כי טענת המערער שעזב את המקום יחד עם עסאם לאחר שעבדאללה לא שעה לדבריהם, נסתרה בסרט האבטחה, שכעולה ממנו כל בני החבורה נמלטו מהמקום יחדיו (פסקה 134 לפסק הדין). לטעמי, בהקשר זה אין להתעלם ממנוסתו של המערער יחד עם האחרים ומהפקרתו של המנוח, שהרי ככל שאכן ביקש המערער למנוע את אירוע הירי ותוצאותיו, מתבקש היה שלכל הפחות לאחר מעשה יסייע למנוח הפגוע קשה. אכן, יתכן שהמערער "נגרר" אחר חבריו, ולא היה בו העוז לנקוט אמצעים משמעותיים יותר, ואולם האמור אינו יכול שיקים פטור מאחריות פלילית, ומקומה של טענה זו בדיון על חומרת העונש. יתר על כן, כפי שגם הסבירה המשיבה, אף אם התוצאה, אשר היה אפשר לצפותה, לא היתה כזו שהמערער חפץ בה ואפילו הסתייג ממנה, בנידון דידן נדרש יסוד נפשי של "קלות דעת" (סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, וכזאת היתה גם היתה. התנהגות המערער ועסאם בשלב האחרון ניתן להקישה לעבירת ההפקרה (סעיף 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש)), ומשמעותה המוסרית של עבירה זו ידועה.

ל"א.

נוסיף, כי אין ענייננו, ואף לא נטען לכך, בפטור עקב חרטה (סעיף 34 לחוק העונשין), שכן הטענה היא שלא התגבש היסוד הנפשי מתחילה. עם זאת יצוין, כי ביחס לסעיף 28 שעניינו פטור עקב חרטה בעבירות ניסיון, הדורש, על פי לשונו, הוכחת יסוד נפשי של חרטה, במובחן מלשון סעיף 34 שעניינו שידול או סיוע (ראו לעניין הבחנה זו ע"פ 6095/08 סלומון נ' מדינת ישראל (2008)) נקבע, כי ניתן להעניק את הפטור לאחר חרטה אך למי שהתחרט חרטה מוסרית, חזר בתשובה והיכה על חטא; זאת להבדיל מחרטה תועלתנית, המבוססת על שיקולי עלות-תועלת (ע"פ 401/99 מצארווה נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(3) 561 (1999); ע"פ 5268/04 מינין נ' מדינת ישראל (2005); ע"פ 4172/06 אל טראבין נ' מדינת ישראל (2008)). ואולם, אף שהמילה "חראם" ("חבל" או "אסור") מלמדת על הסתייגויות מתוצאה רעה אפשרית, היא באה כאמור בשלב מאוחר, שבו כבר שולהבה הרוח והדברים התגלגלו במדרון חלקלק.

ל"ב.

כללם של דברים: דומה איפוא, כי יסודות עבירת הסיוע להריגה, כמו גם עבירת הסיוע להיזק לבעל חיים בהקשר לכלב שנקטל, הוכחו. אין בידינו להתערב אף בהרשעה בעבירות שעניינן סיוע להחזקת ולנשיאת נשק ותחמושת, משקמה, נוכח האמור, ידיעה ומודעות באשר לנשיאתם ולהחזקתם.

ל"ב.

המשיבה קיבלה את הדין כי אין ענייננו בביצוע בצוותא, כפי שטענה מראשית, אולם לשם הבהרת התמונה וכדי להפיס את הדעת נזכיר, כי המבצע בצוותא "הוא מי שלוקח חלק בביצוע עבירה על ידי עשיית מעשה הדרוש להגשמת התכנית הפלילית, כאשר היסוד הנפשי הנדרש זהה ליסוד הנדרש בעבירה העיקרית ומודעות לפעולה בצוותא עם האחרים" (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל , פסקה 22 (2011) (השופט עמית)). המבצע בצוותא נמנה על המעגל הפנימי של הביצוע, בעוד שהמסייע נמנה על המעגל החיצוני שלו (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל , פ"ד נא(3) 388, 406-402 (1997)). מבחינת היסוד העובדתי אין נדרש כי כל אחד מהמבצעים בצוותא יבצע בעצמו את כל היסודות העובדתיים של העבירה; עם זאת נדרש כי לכל אחד מהמבצעים בצוותא יהא היסוד הנפשי הנדרש בעבירה, ובנוסף נדרש להוכיח כי הם היו מודעים לכך שהם פועלים בצוותא (סעיף 29(ב) לחוק העונשין; רבין וואקי , עמ' 538-534). אחד ממבחני העזר שהנחו את הפסיקה לעניין זה הוא "מבחן השליטה הפונקציונלית", המורה כי קיומה של שליטה מהותית על הפעילות העבריינית בקרב השותף מלמדת על כך שתפקידו במערך השותפותי הוא של מבצע בצוותא. לא כך באשר למסייע, אשר תפקידו מסתכם בתרומתו המשנית להוצאה לפועל של התכנית העבריינית (לשלמות התמונה ראו מאמרו של מ' קרמניצר "המבצע בדיני עונשין-קוים לדמותו" פלילים א' (תש"ן) 65, שפורסם בטרם תיקון מס' 39, וכן ראו א' אנקר "על ההבחנה בין המבצע בצוותא למסייע" מחקרי משפט יז (תשס"ב) 339); יוסף, כי דין המבצע בצוותא והמסייע שונה זה מזה אף לעניין הפטור עקב חרטה, שכן מבצע בצוותא אינו יכול להשתחרר מן האחריות הפלילית למעשיו עקב חרטה (נושא שבמקרה דנא אינו עולה). בנדון דידן כאמור, המערער לא היה מהוגי התכנית ולא נטל חלק פעיל בהאצת השתלשלות האירועים. הוא אמנם נטל במימושה של התכנית חלק מסוים, אך לא היה קטר המניע את התקדמותה וביצועה. על כן עסקינן בסיוע, שעיקרו היות המערער חלק מחבורת העבירה, החבורה שקיומה ונוכחותה היו התשתית להתפתחות לעבר התוצאה הטראגית, וההסתייגות באה – כאמור – בחינת מאוחר מדי ומעט מדי.

סוף דבר: אין בידינו להיעתר לערעור לעניין הכרעת הדין.

גזר הדין

ל"ג.

העבירות שבהן הורשע המערער חמורות. המנוח עשה כל שביכולתו שלא להיגרר לעימות, אך ללא הועיל. נראה, כי משאלתם של בני החבורה היתה יצירת עימות והלהטתו. השתלשלות האירועים המלמדת על זילות בחיי אדם, מחייבת הטלת ענישה שיש בה חומרה ומתן משקל משמעותי לשיקולי הגמול וההרתעה; כך בפרט שברקע ביטויי גזענות ושנאה, אשר גלגולם הביא לנטילת חיי אדם על לא עוול.

ל"ד.

חרף האמור סברנו, כי יש מקום להפחתת מה בעונש. נתנו דעתנו לאמור בתסקיר שירות המבחן לנוער שבו הוטעם, כי המערער חש חרטה וצער, כמו גם אמפתיה כלפי משפחת המנוח, וכי גדל במשפחה בעלת ערכים חיוביים המחנכת ילדיה לשמירת החוק. בתסקיר המשלים צוין, כי המערער – קטין בשעת המעשה, דבר שיש לו כמובן משקל בדין – מגלה תפקוד תקין לאורך זמן ומקפיד על תנאי שחרורו; למערער עבר נורמטיבי, ורגשות האשם שליוו אותו לאחר המעשה הובילו לחשיפת השתלשלות האירועים זמן קצר לאחר התרחשותם. יתר על כן, על אף שנטל חלק באירוע העברייני, לא היה – כאמור – בליבתו, ועיקר תרומתו היה בנוכחותו, ואף הביע בשלב מסוים הסתייגות. אכן, המחוקק ייחד לקטינים טיפול מיוחד בתחום הפלילי, כמתבטא בשמו של החוק הרלבנטי, חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א-1971; המחוקק חפץ בשיקום קטינים, ובית משפט זה מצווה מפיו ונותן ידו תדיר למאמצי השיקום (וראו בין השאר פסק הדין בע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (2009), מפי השופט דנציגר); אמנם, אין משמעות הדבר שקטינים חסינים ממאסר, ובנידון דידן מזכירה לנו קדושת החיים כי קופחו חיי אדם בסיוע המערער. בשקלול כל אלה, סברנו כי יש מקום להפחית את עונש המאסר בפועל ל-20 חודשים, בניכוי ימי המעצר. שאר חלקי גזר הדין – בעינם.

ל"ה.

איננו נעתרים איפוא לערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין מתקבל כאמור מעלה . המערער יתיצב לריצוי מאסרו ביום 22.12.14 עד שעה 1000 בבית הסוהר ימ"ר הדרים, מתחם השרון. תנאי שחרור קיימים בעינם עד להתיצבות.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות :

אני מסכימה לחוות דעתו של חברי השופט א' רובינשטיין ומצטרפת למסקנותיו ולתוצאה המוצעת על ידו לפיה הערעור ככל שהוא נוגע להכרעת הדין יידחה ואילו הערעור על גזר הדין יתקבל באופן שעונש המאסר בפועל שהושת על המערער יעמוד על 20 חודשים.

לעניין עבירת הסיוע חשוב להדגיש כי עבירה זו עשויה להתגבש גם לפני ביצוע העבירה העיקרית ובלבד שהסיוע הופנה כלפי עבירה בעלת ייעוד מוחשי. כמו כן, לשם התגבשות עבירת הסיוע די בכך שהעבריין העיקרי ניגש לביצוע העבירה העיקרית ואין דרישה כי העבירה העיקרית תושלם (ע"פ 320/99 פלונית נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 22 (2001), בפסקה 16 לפסק דינו של הנשיא א' ברק ). עוד נפסק כי עבירת הסיוע מתגבשת מקום שהמסייע פועל " מתוך מטרה לסייע למבצע העיקרי, גם אם לא מתקיים אצל המסייע הרצון שהמבצע העיקרי יממש את מזימתו " (שם, בפסקה 29). כך, ייתכנו מקרים שבהם פועל נאשם במטרה לסייע בביצוע העבירה העיקרית, למשל

מתוך לחץ חברתי או מתוך בצע כסף, למרות שאינו חפץ בהתממשותה של עבירה זו. אך משפעל במטרה לסייע בביצועה מתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש לצורך עבירת הסיוע. במקרה שלפנינו התגבשו יסודות עבירת הסיוע נוכח התנהגותו של המערער בזירה אותה תאר חברי בהרחבה וזאת הן כמי שנכח בזירה והן כמי שהיה מודע לכך שעבדאללה עומד לבצע ירי כלפי המנוח באקדח שהיה ברשותו. העובדה שסמוך מאוד לפני ביצוע הירי אמר המערער לעבדאללה " חראם, אל תעשה את זה ", מעידה לכל היותר כי באותו שלב לא חפץ המערער בהתממשות העבירה העיקרית, אך כפי שכבר הובהר אין הדבר משליך על אחריותו כמסייע.

כמו כן, מקובלים עלי דבריו של חברי בפסקה ל"א לחוות דעתו לעניין אי התקיימות הדרישות שבסעיף 34 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הנוגע לפטור עקב חרטה, אם כי ההתייחסות לסוגיה זו הינה למעלה מן הנדרש שכן לא הועלתה בפנינו טענה בהקשר זה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתו של חברי, השופט א. רובינשטיין ולהערותיה של חברתי, השופטת א' חיות .

הנני מרשה לעצמי להוסיף כי בדין אכן לא נטען כאן הפטור עקב חרטה (סעיף 34 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977), שכן על פי אותה הוראת חוק: "משדל או מסייע לא ישא באחריות פלילית לשידול או לסיוע, או לניסיון לשידול אם מנע את עשיית העבירה, או את השלמתה, או אם הודיע בעוד מועד לרשויות על העבירה לשם מניעת עשייתה, או השלמתה ועשה למטרה זו כמיטב יכולתו בדרך אחרת...".

מכאן עולה לכאורה שהדרך הנ"ל לפטור מאחריות פלילית עקב חרטה היא בלעדית ולפיכך בנסיבות לא די היה בהשמעת האמירה: "חראם, אל תעשה את זה" כדי לשלול אחריות, אף שראוי להביא הדבר בחשבון לענין העונש.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.