ע"פ 2220/07 ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ. מדינת ישראל

ערר על החלטת בית הדין הארצי לעבודה שלא לעכב ביצוע גזר דינו של בית הדין האזורי נגד העוררת 1 עד לשמיעת הערעור.

1.

העוררים הורשעו בבית הדין האיזורי לעבודה בבאר-שבע בעבירה של העסקה שלא כדין לפי סעיף 2 לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), תשנ"א – 1991, וכן בעבירות לפי תקנות עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים) (מגורים הולמים), תש"ס-2000. העוררים 2-3 הורשעו בעבירות של נושאי משרה בגין העבירות בהן הורשעה העוררת 1. בהכרעת דינו של בית הדין נקבע כי העוררת 1, אגודה שיתופית שהוקמה על-מנת לגדל ירקות בשדות קיבוץ ניר עם ולשווקם, העסיקה ללא היתר שני עובדים זרים שאינם רשאים לעבוד בישראל. האגודה לא הסדירה את יחסי העבודה עם העובדים בחוזה עבודה כתוב בשפת העובדים, לא הסדירה ביטוח בריאות לעובדים, ולא מסרה לעובדים פירוט בכתב על שכר העבודה שישולם להם. עוד מתואר בהכרעת הדין כי העוררים הלינו את העובדים בתנאים קשים, ללא קורת גג מסודרת בין קרטונים ומשטחי עץ, שבית הדין כינה "תנאי מגורים שאינם ראויים, אינם אנושיים, ומלמדים עד כמה התדרדר היחס שלנו לעובדים הזרים". תנאי מחיה אלה היו רק נחלתם של אותם עובדים שהועסקו שלא כדין, בעוד שהעובדים החוקיים שוכנו בדיור סביר.

העורר 2 שהיה מנהל החווה בה התגלו העובדים, והעורר 3 שהיה מנהלה של העוררת 1 הורשעו בהתאם לסעיף 5 לחוק העובדים הזרים הקובע חזקה לפיה כאשר עובר תאגיד עבירה לפי סעיף 2 לחוק, חזקה היא שנושא משרה בו הפר את חובת הפיקוח שלו. בית הדין הרשיע בסופו של יום את העוררת 1 בעבירה של העסקת שני עובדים ללא היתר, ללא חוזה עבודה וללא ביטוח רפואי, העסקת שני עובדים ללא מתן פירוט שכר כדין, ואי העמדת מגורים הולמים לעובדים. העבירה האחרונה לא הופיעה בכתב האישום אולם בית הדין מצא כי יסודות העבירה הוכחו במהלך המשפט. העוררים 2-3 הורשעו באותן עבירות בהתאם לסעיף 5 לחוק. הכרעתו של בית הדין התבססה בעיקרה על עדויות, ובכללן על עדויות העובדים. שניים מן העובדים העידו במסגרת הליך של עדות מוקדמת, סביבו התעוררה הסוגיה האם מוסמך בית הדין לשמוע עדויות מוקדמות בהליכים פליליים. בהכרעת הדין פסק בית הדין כי יש לו סמכות כזו וכי העדויות קבילות. עוד הסתמך בית הדין על הודעות שמסרו העוררים 2-3 במשטרה. נטען כי עדויות אלו אינן קבילות כיוון שניתנו ללא שנמסר לעוררים על זכותם להיוועץ בעורך דין. בית הדין דחה טענה זו וקבע כי אין לפסול את הודעות המשיבים וכי ספק אם נגרם להם כל נזק בכך שלא הועמדו על זכותם להיוועץ בעורך דין. בית הדין אף ציין כי העובדה שהעוררים בחרו שלא להשיב לאשמה ולא להביא ראיות מטעמם שימשה כחיזוק לראיות נגדם. עוד קבע בית הדין, בסוגיות שהיו במחלוקת בפניו, כי הוכחה זהותם של העובדים וכן הוכח שהמקום בו נמצאו שייך לעוררת 1. כמו כן קבע בית הדין כי התקיימו יחסי עובד-מעביד בין העוררת לבין העובדים.

2.

ביום 29.1.2007 גזר בית הדין האיזורי על העוררת 1 תשלום קנס של 939,600 ש"ח בעשרה תשלומים חודשיים. על העוררים 2-3 נגזר קנס של 261,000 כל אחד בעשרים תשלומים חודשיים. בית הדין עיכב את ביצוע העונש לעוררים 2-3 עד ליום 15.3.2007. ביום 1.3.2007 הגישו העוררים ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין לבית הדין הארצי לעבודה. במקביל הגישו גם בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. בקשתם נדחתה בבית הדין הארצי בנימוק שככלל אין לעכב ביצועו של עונש קנס, וכן בנימוק שלא הובאו ראיות לטענת העוררים כי תשלום הקנס עלול להביא לקריסתה הכלכלית של העוררת. על החלטה זו הוגש הערר שבפניי. כאמור, עיכוב הביצוע מתבקש רק בעניין הקנס שהוטל על העוררת 1.

3.

בערר טוענת העוררת כי בית הדין הארצי כלל לא דן בסיכויי הערעור שלטענת העוררת הינם גבוהים. הערעור מתבסס

הן על טענות בדבר חוסר סמכותו של בית הדין הארצי להעיד עדים בעדות מוקדמת, הן על טענות בדבר קבילות ראיות שונות, והן על טענות בדבר אי הוכחת יסודות העבירות. לעניין העונש נסוב הערעור על הטענה כי גובה הקנס שהוטל אינו מידתי. גם בבקשת עיכוב הביצוע פורשת העוררת מסכת רחבה זו של טענות. עוד טוענת העוררת כי תשלום הקנס יעמיד אותה בסכנת קריסה וכי קיים צד ג' המוכן להעמיד ערובה להבטחת תשלום הקנס במידה ויעוכב ביצוע התשלום.

4.

לאחר קבלת הבקשה, התבקשה תגובת המדינה. טענתה המקדמית של המדינה היתה כי הבקשה היתה צריכה להיות מוגשת כהליך של רשות ערעור ולא כערר בזכות, אך מטענה זו חזרה בה המדינה בפתח הדיון. לגופו של עניין טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות כיוון שסיכויי הערעור הינם נמוכים, במיוחד לאור העובדה שהעוררים בחרו שלא להשיב לאשמה ולא להביא ראיות. עוד טוענת המדינה כי העוררת לא הביאה כל ראיות לטענתה כי הקנס עלול להביא לקריסתה, במיוחד נוכח העובדה שבית הדין פרס את התשלום לעשרה תשלומים. המדינה אף מפנה לקביעות בית משפט זה לפיהן על דרך הכלל אין לעכב ביצוע עונש קנס כיוון שלהבדיל מעונש מאסר, קנס ניתן להשבה במידה ויתקבל הערר.

5.

עיינתי בטענות הצדדים והוספתי ושמעתי טענות על פה, ואיני רואה מקום לסטות מן הכלל לפיו אין מעכבים ביצועו של קנס. מ דובר , לכאורה, בממצאים עובדתיים של בית הדין האזורי, ואין מקום להידרש, בשלב זה, לטענות המשפטיות שעלו בערר.

הקנס משולם בעשרה תשלומים כך שיש להניח שלא כולו ישולם עד לשמיעת הערעור. בצדק ציין בית הדין הארצי כי אין ראיה לטענה שהקנס עלול להביא לקריסתה של העוררת.

6.

הבקשה נדחית.