ע"פ 2225/11 מדינת ישראל נ. לואי גלאם

השופט י' עמית:

ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת צ' קינן ) מיום 2.2.2011, בגדרו נגזרו על המשיב ארבע שנות מאסר בפועל.

1.

המשיב, יליד נובמבר 1991, הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות של החזקת סכין שלא כדין ובעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לפי הסעיפים (בהתאמה) 186(א) ו-329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כתב האישום מייחס למשיב דקירה של המתלונן בחזה ובבטן העליונה באמצעות סכין.

2.

הרקע למעשים בהם הורשע המשיב הוא קטטה שאירעה בלילה שבין ה-7.5.2010 ל-8.5.2010, במהלכה נדקרו דודתו של המשיב ובן דודתו. המשיב ועימו אחרים מבני משפחתו חשדו כי המתלונן ובני משפחתו הם אלה שדקרו את בני משפחתם, ועל רקע זה נורו במהלך הלילה יריות לעבר דירתו של המתלונן, וחלק מהקליעים אף חדרו לביתו. ביום 8.5.2010 הגיע המשיב לדירתו של המתלונן כשהוא מצוייד בסכין וניסה לפתות את המתלונן לצאת מפתח הדלת באמתלה שדודו של המשיב מחכה לו בחוץ כדי לשוחח איתו על סולחה בין המשפחות. המתלונן סירב לצאת מהדירה והמשיב הסתובב כביכול כדי לצאת מהבניין, אך מיד חזר לדירה עם סכין שלופה, דקר את המתלונן שתי דקירות בבטן העליונה מצד שמאל ובחזה משמאל, ונמלט מהמקום. כתוצאה מהמעשים נגרמו למתלונן חתכים ודימום והוא נותח ואושפז למשך מספר ימים.

3.

בגזר דינו עמד בית המשפט על חומרת המעשים נוכח נסיבות ביצוע העבירה, עברו הפלילי המכביד של המשיב, והיעדר המלצה של שירות המבחן. מנגד, התחשב בית המשפט בהודאתו של המשיב בעבירות ובגילו הצעיר. לסופו של יום גזר בית המשפט על המשיב שלושים ושישה חודשי מאסר בפועל ועוד שמונה חודשי מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן בסך 10,000 ₪. בנוסף, הופעל כנגד המשיב במצטבר לעונש המאסר, מאסר מותנה בן 12 חודשים שהושת עליו ב בית משפט השלום לנוער ביום 26.10.2009 בגין עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות. סה"כ, ולאחר הפעלת התנאי,

הוטל על המשיב עונש מאסר של ארבע שנים בפועל.

4.

בערעור שלפנינו, משיגה המדינה על קולת העונש. לטענת המדינה, העונש שנגזר על המשיב אינו משקף את חומרת המעשים והפגיעה החמורה במתלונן, ואינו נותן ביטוי הולם לשיקולי גמול והרתעה. הודגשו נסיבות המעשה ועברו הפלילי של המשיב, המעידים על שאינו ירא מן החוק ועל מסוכנותו לציבור. מנגד, טען המשיב כי אין זה המקרה המתאים להתערב בחומרת העונש לאור גילו הצעיר וההשפעה השלילית שקיבל מהסביבה, וכן ציין את הבעת החרטה ורצונו להשתקם ולחזור למוטב.

5.

אומר בקצרה כי יש ממש בערעור וכי העונש שהוטל על המשיב אינו משקף נכוחה את חומרת המעשים. אין צורך להכביר במילים אודות חומרת המעשים בהם הורשע המשיב, ועל הצורך להעניש בחומרה את אלה הנוטלים לידיהם סכין וגורמים לחבלה חמורה בזולת. לא כל שכן כאשר המעשה נעשה לאחר תכנון מקדים ומדוייק. לא בכדי קבע המחוקק עונש חמור של עשרים שנות מאסר לעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, כדי לפעול לביעור התופעה, שלעיתים המרחק בינה לבין עבירת הרצח הוא מספר סנטימטרים בלבד (השוו ע"פ 2415/11 מדינת ישראל נ' קוקולייב , בפסקה י' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 17.4.2012)).

6.

אכן, קיימת משרעת רחבה של ענישה בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה (ראו ע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.10.2008)), בעיקר בעבירות שעניינן בתופעה הידועה במקומותינו כ"תת-תרבות הסכין". דומה כי יש מקום להחמיר בעבירות אלה, במיוחד מקום בו הדקירה נעשית באיזורים רגישים בגוף, כגון בחזה ובבטן ואזכיר כי במקרה דנן הדקירה הייתה אף בצד שמאל של החזה והבטן ונעשתה מתוך תכנון מקדים. המקרה שלפנינו נמנה אפוא עם אותם המקרים המצדיקים רף ענישה גבוה יותר מזה שהוטל על ידי בית משפט קמא, הן בשל נסיבותיו של המקרה והן נוכח עברו הפלילי של המשיב.

7.

הנה כי כן, המשיב פעל בקור רוח תוך מטרה ברורה לדקור את המתלונן כדי לנקום את נקמת המשפחה. למרות גילו הצעיר (בעת ביצוע העבירה היה המשיב כבן שמונה עשרה וחצי) צבר המשיב לחובתו הרשעות בעבירות רכוש ואלימות ואף ריצה עונשי מאסר בפועל, מה שמלמד על הסלמה בפעילותו העבריינית ובצורך להגן על הציבור מפניו. בעת שביצע המשיב את המעשים בהם הורשע, הוא היה אסיר ברשיון, מה שלא מנע ממנו לבצע את העבירה. מכאן, שהמשיב לא שנה ולא הפנים את לקחו. לא למותר לציין כי שירות המבחן לא בא בהמלצה בעניינו של המשיב. בתסקיר נכתב כי המשיב הביע חרטה אך התקשה להתחבר לחומרת המעשים וטען כי פעל באופן אימפולסיבי כנגד הפוגע, ומהתסקיר העדכני עולה כי המשיב אמנם נותן בדיקות שתן נקיות מסמים, אך הוא בעל דפוסי חשיבה אלימים ועמדות נוקשות וכי עבר עבירות משמעת אף בין כותלי הכלא.

8.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, אך מאחר שאין דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין, אנו מעמידים את עונשו של המשיב על 5 שנות מאסר בגין העבירות בהן הורשע, ושישה מתוך שנים-עשר חודשי המאסר המותנה יופעלו במצטבר והשישה הנותרים ירוצו בחופף, כך שעונש המאסר הכולל בפועל של המשיב יועמד על 66 חודשי מאסר בפועל במקום 48 חודשי מאסר והמאסר יימנה מיום סיום ריצוי המאסר בגין הפקעת הרישיון. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם.