פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
2233/13
לפני:
כבוד השופט ח' מלצר
המערער:
דוד ואנונו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטתו של בית המשפט
המחוזי תל אביב מיום 20.03.2013 בתיק ת"פ 18580-03-11, שניתנה על ידי כב'
השופט ד' רוזן
בשם המערער:
עו"ד ירון גיגי;
עו"ד סתיו סער; עו"ד נדב שחם
בשם המשיבה:
עו"ד אסתי שלאיין
החלטה
1.
לפני ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ד' רוזן ) מתאריך 20.03.2013 ב-ת"פ 18580-03-11, בגדרו נדחתה בקשת המערער לעכב את המשך ריצוי העונש של שש שנות המאסר שהושת עליו, אשר המערער החל בריצויו בתאריך 01.01.2012.
רוב פרטיה של הפרשה הסבוכה, מושא ההליך שבפני, פורטו בהרחבה בהכרעת הדין ובגזר הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד, ולכן אסתפק פה בהצגתם בקצירת האומר, ככל שהם רלבנטיים להליך שבפני.
2.
על פי הנטען בכתב האישום שהוגש כנגד המערער, הוא פעל החל מתחילת העשור הקודם להשגת טובות הנאה לעצמו ולמקורביו, תוך ניצול מעמדו הבכיר ברשות המיסים, ונגישותו למידע שם. כתב האישום גולל חמש פרשיות שונות, אשר כללו, בין היתר, אישומים של קבלת שוחד, קשירת קשר לביצוע פשע, העלמת מס ושיבוש הליכי משפט.
בתאריך 05.09.2011 ניתנה הכרעת הדין בעניינו של המערער, ובסופה הוא זוכה מהאישום השני, הרביעי והחמישי, וכן מחלק מפרטי האישום הראשון והשלישי, אך הורשע בעבירות הבאות: ארבע עבירות של קבלת שוחד (לפי סעיף 290 ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין )), עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיף 499(א) ל חוק העונשין ), עבירה של העלמת מס במרמה (לפי סעיף 220(5) ל פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] ), ועבירה של שיבוש מהלכי משפט (לפי סעיף 244 ל חוק העונשין ).
בתאריך 14.09.2011 נגזר דינו של המערער, ובסופו הושתו עליו העונשים הבאים: 6 שנות מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפי סעיף 499 ל חוק העונשין , או עבירות לפי סימנים א' ו-ה' לפרק ט' של חוק העונשין ), וקנס כספי בסך 750,000 ש"ח.
3.
על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד הגיש המערער ערעור בפני בית משפט זה (ע"פ 7921/11). בהחלטה מתאריך 26.02.2013 (בהרכב של חברי: השופטים ס' ג'ובראן , א' שהם והח"מ) ניתנה התייחסות להמצאתם של חומרי חקירה חדשים לידי הסנגוריה לאחר חתימת פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ולהתפתחויות שונות הקשורות בעדותו של עד המדינה בפרשה. בהתאם, נקבע בהחלטה הנ"ל כדלקמן:
"נוכח החומר החדש שהומצא לסנגוריה, ובהסכמת הצדדים, התיק יוחזר להשלמה לבית המשפט המחוזי, על מנת שתיבדקנה השלכותיו, אם בכלל, על פסק הדין (הכרעת הדין וגזר הדין) בהקשר לסוגיות הבאות:
א.
חלוקת ההכנסות בין פרץ לבין עד המדינה.
ב.
הודעותיו המאוחרות של עד המדינה, לגביהן נטען כי במסגרתן עד המדינה מסר גרסה חדשה, על פיה הוא לא העיד אמת בנקודות מסוימות במשפט מושא הערעור, וזייף מסמכים כלשהם.
במסגרת ההשלמה, בית המשפט המחוזי הנכבד יוכל לקבל ראיות נוספות ולהחליט בין היתר על החזרה של עדים שהעידו במשפט לעדות משלימה, והכל לפי שיקול דעתו.
לאחר תום ההליך, בית המשפט יתן פסק דין משלים, והצדדים יוכלו לתקן או להוסיף על טיעוניהם בערעור שלפנינו בתוך 30 ימים ממועד פסק הדין המשלים.
בהיווסף כל החומר הנ"ל נחליט על אופן המשך שמיעת הערעור".
4.
נוכח ההחלטה הנ"ל, הוחזר התיק לבית המשפט המחוזי הנכבד, אשר קבע אותו לדיון בתאריך 06.03.2013. נוכח בקשתם של באי-כחו הנוכחיים של המערער (אשר לא ייצגו אותו בהליך שקדם לפסק הדין, מושא הערעור, אך מייצגים אותו פה ובערעור) – נדחה הדיון לתאריך 13.03.2013. גם הפעם שבו באי-כח המערער הנ"ל וביקשו את דחיית הדיון, וזה נדחה בשנית, הפעם לתאריך 20.03.2013. בתאריך 17.03.2013 הגישו באי-כוחו האמורים של המערער בקשה נוספת לדחייתו של הדיון בפעם השלישית. בית המשפט המחוזי הנכבד לא קיבל את בקשתם, וקיים את הדיון במועד שנקבע. אציין כי המשיבה התנגדה לכל שלוש בקשות הדחייה שהוגשו.
5.
בסופו של הדיון שהתקיים כאמור בתאריך 20.3.2013 עלתה הבקשה לעיכוב ביצוע, ואולם בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את בקשת המערער להשהות את ביצועו של יתרת עונש המאסר בפועל שהושת עליו עד למתן פסק דין משלים בהתאם להחלטת בית משפט זה מתאריך 26.02.2013, וקבע כדלקמן:
"לעת הזו, לא מצאתי להורות על עיכוב ביצוע עונש המאסר".
מכאן הערעור שבפני.
6.
למען שלמות התמונה אציין כי המערער הגיש גם עתירה לבית משפט זה (בג"ץ 2235/13) כנגד: פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, משטרת ישראל ועד המדינה, ובגדרה ביקש להורות על ביטולו של ההסכם בין המשיבה לבין עד המדינה. עוד התבקש בג"ץ בגדרי העתירה הנ"ל ליתן צו ביניים, לפיו יושהה ההליך המתנהל בפני בית המשפט המחוזי הנכבד – וזאת עד להכרעה בעתירה (אשר עודנה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה, ונתבקשה בה תגובה מקדמית מטעם המשיבים).
טענות הצדדים
7.
בנימוקי הערעור שהגיש וכן בדיון שנערך בפני, התמקדו באי-כח המערער בשלוש טענות מרכזיות:
ראשית , כי ההתפתחויות השונות בהליך, אשר הביאו להחלטה על השבתו לבית המשפט המחוזי הנכבד לצורך כתיבת פסק דין משלים, מעידות כי: "לא ניתן לשלול, בשלב זה, כי הכרעת הדין המרשיעה תשונה", וכן כי יתכן ש-"יקל בית משפט קמא בעונש המאסר הכבד והממושך בן 6 השנים שגזר על המערער". לפיכך, המערער טוען כי יש לקבל את בקשתו, והוא מפנה לעניין זה להחלטת בית המשפט ב-ע"פ 5961/11 קאסם נ' מדינת ישראל (25.01.2012) (להלן: עניין קאסם ). המערער אף מדגיש כי עד כה הוא ריצה שנתיים מתוך 6 שנות המאסר שהושתו עליו, וכי קודם שנאסר – מעולם לא הפר את תנאי שחרורו בערובה, ואף "התייצב לכל הדיונים שהתנהלו בפני בית משפט קמא, כמו גם לריצוי עונשו מיד עם מתן גזר הדין, ללא עתירה מטעמו לעיכוב ביצוע".
שנית , כי נוכח העומס הרב המוטל על כב' השופט רוזן , נראה כי עד שתסתיים מלאכת ההשלמה יחלוף זמן רב, מה שעלול להביא לסיכול הליך זה כולו.
שלישית , כי לאור העובדה שבהחלטה מתאריך 26.02.2013 לא היתה התייחסות לשאלת המשך ריצוי עונש המאסר בפועל – הרי שמשתמע מכך כי יש להורות על עיכוב ביצוע יתרת העונש. לשיטת המערער, במקרים שבהם התקבלו החלטות דומות בעבר – בית משפט זה קבע כי ריצוי העונש ימשך, ולכן מכלל ההן שם, נשמע הלאו כאן.
8.
באת-כח המשיבה מצידה טוענת כי אין עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לדבריה, התנהלותם של באי-כח המערערים, אשר הביאו לדחיות בהתקדמות ההליך בפני בית המשפט המחוזי, איננה עולה בקנה אחד עם טענתם בדבר החשש שמא עקב חלוף הזמן תסוכל מהותה של זכות הערעור של המערער על פסק הדין, המכוונת הן כנגד עצם ההרשעה והן כנגד עונש המאסר.
באת-כח המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין אפשרות, בעת הנוכחית, להעריך את סיכויי הערעור, שהם אחד הפרמטרים המרכזיים לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע. בנוסף טוענת באת-כח המשיבה כי שחרורו של המשיב ממאסרו עלולה להביא להמלטותו מן הדין, או לשיבוש הליכי משפט, וחשש זה מתחדד נוכח העונש הכבד יחסית שהושת על המערער, אף לשיטתו.
דיון והכרעה
9.
לאחר עיון בערעור ובחומר שצורף לו, ושמיעת טיעוני הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות . ההנמקה לכך תובא מיד בסמוך.
10.
ראשית , הנני סבור כי התנהלותם של באי-כח המערער אכן מעוררת תמיהה מסוימת: מחד גיסא, הם טוענים כי נוכח העומס הרב המוטל על בית המשפט המחוזי הנכבד, צפוי ההליך להתמשך זמן רב, באופן אשר עלול לייתר את הערעור כולו. מאידך גיסא, באי-כח המערער הגישו 3 בקשות לדחיית מועדי הדיון שאותם קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, והם אף ביקשו, במסגרת העתירה שהוגשה לבית משפט זה בשבתו כבג"ץ, ליתן צו ביניים אשר יורה על השהיית הליך ההשלמה כולו. דומני כי בשלב זה אין צורך להרחיב יותר בסוגיה האמורה.
11.
שנית , לא למותר לשוב והזכיר כי ביצועו המיידי של עונש הוא הכלל, ועיכובו הוא החריג, וכי על המבקש לעכב את גזר דינו מוטל נטל השכנוע כי עניינו נכלל בגדר אותו חריג (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(2) 241 (2000) להלן: הלכת שוורץ ). ודאי שכך הם פני הדברים משעה שהמערער כבר החל בריצוי עונשו (ראו: פיסקה 9 ל עניין קאסם הנ"ל, וההפניות שם). במיוחד מתעצמים הדברים נוכח העובדה שפסק דינו של המערער לא בוטל בהחלטה מתאריך 26.02.2013, אלא נדרשה השלמתו בלבד. לפיכך נראה כי היעדר התייחסות לסוגית המשך ריצוי העונש בהחלטה הנ"ל היא, לעת הזו, בבחינת שתיקה המדברת בעד עצמה. אין בעובדה שבמספר החלטות עבר של בית משפט זה נאמר, ברחל בתך הקטנה, שלא יפסק ריצוי העונש כדי לפגום במסקנה זו.
12.
שלישית , ההחלטה מתאריך 26.02.2013 ניתנה – כאמור במובאה שבפיסקה 3 שלעיל – בהסכמת
הצדדים . נסיונם של באי-כח המערער "לפתוח" את ההסכמה הנ"ל (שניתנה על דעתם ולא כללה את עיכוב ביצוע יתרת עונש המאסר), ולקרוא לתוכה את שלא נאמר בה – הוא נסיון שיש לדחותו. בהערת אגב אציין כי דין דומה חל אף על עמדת המשיבה לגבי ההסכמה האמורה (באשר לנסיון לשנות הסכמה – עיינו והשוו לאמור בפסק דיני ב-ע"א 8490/06 בדרה נ' מינהל מקרקעי ישראל (17.04.2011)).
13.
רביעית , גם לגופם של דברים אינני סבור כי יש מקום להורות על עיכוב ביצוע יתרת עונש המאסר בפועל שהושת על המערער. בכל האמור בשאלת סיכויי הערעור, נוטה אני לעמדת המשיבה, לפיה בעת הנוכחית ובטרם סיום ההשלמה, קשה להעריך את הדברים באופן מושכל (ואזכיר שוב, כי נטל השכנוע בדבר התקיימות התנאים המצדיקים את החלת החריג בדמות עיכוב ביצועו של עונש – מוטל על המערער). כמו כן אורכו של העונש שהושת על המערער איננו מצדיק, על פניו, את השהייתו בשלב זה, שכן אפילו אם תהיה
בסופו של יום הפחתה בעונש המאסר שהושת בגזר הדין (ומעבר לכך – כלל אין לדעת בשלב זה כאמור) – עדיין ניתן להניח כי הפחתה זו תוכל לקבל ביטוי מעשי, ובלבד שלא תהיינה דחיות נוספות שלא לצורך. זהו גם אחד ההבדלים המשמעותיים בין ענייננו לבין עניין קאסם , וכך אף עולה מהלכת שוורץ , בשים לב לאורך תקופת המאסר שהושתה על המערער .
14.
סוף דבר: נוכח כל האמור לעיל – הערעור נדחה . לעת הזו המערער ימשיך איפוא לרצות את עונש המאסר בפועל שהושת עליו.
ניתנה היום, כ"ט בניסן התשע"ג (09.04.2013).
ש ו פ ט