ע"פ 2239/09 אמיל ירמיאב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע ושוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 499(א)(1) ו-402(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על כך הוא דן אותו לשלוש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 10,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 12 חודשים שעמד נגד המערער, מחציתו במצטבר.

2.

העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה היו אלו:

בתאריך 26.1.08 קשר המערער עם אחר לשדוד נהג מונית באיומי סכין. בשעה 00:30 לערך, הם עצרו מונית, וביקשו מנהגה להסיעם. בשלב כלשהו הורה המערער לנהג לעצור וביקשו להמתין. הנהג (להלן: המתלונן) סרב, ואז אחז בו המערער מאחור, חנק אותו והצמיד לבטנו ואחר כך לגרונו סכין. שותפו של המערער ערך חיפוש במונית ונטל מהמתלונן תיק שהכיל 640 ש"ח, ארנק, רישיון נהיגה, כרטיס אשראי, טבעת זהב, פלאפון, מחשב-יד ומסמכים שונים. בעוד השותף עורך את החיפוש, דחף המתלונן את ידו של המערער שאחזה בסכין, ונמלט על נפשו. בכתב האישום נטען, כי כתוצאה מתקיפתו בידי המערער ושותפו, נגרמו למתלונן חבלות שונות.

3.

המערער הכחיש בחקירתו מכל וכל את אשר יוחס לו, וטען כי בליל האירוע הוא לא לן בביתו עקב מחלוקת שנתגלעה בינו לבין אשתו. אולם, בהמשך התברר כי בחיפוש שנערך בביתו נמצאו מחשב-הכיס ומכשיר הטלפון שנגנבו מהמתלונן, ומהטלפון אף בוצעו שיחות אחדות לאמו של המערער ולחברו – אלברט פנילוב. משהובאה לידיעת המערער עובדת תפיסתם של מוצגים אלה, הוא טען כי בשלב כלשהו בלילה שבין יום שישי לשבת, הוא פגש אדם שהציע לו את המכשירים במחיר של 200 ש"ח, והוא רכש אותם.

הסבר זה של המערער לא קנה אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי, שהוסיף וקבע כי המערער התגונן בגרסה שקרית אותה התאימה לצרכי המקום והזמן. יתר על כן, נמצא כי התיאור החלקי שמסר המתלונן על חזותו של השודד שאיים עליו עם הסכין, תאם את חזותו של המערער, שעל ידו נתגלה קעקוע שגם אליו התייחס המתלונן בעדותו. נוכח כל אלה נקבע, כי המשיבה יצאה ידי חובת ההוכחה המוטלת עליה, ועל כן הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו.

4.

המערער, המשיג בפנינו נגד הרשעתו, טען, בין היתר, את אלה: הראיות שהביאה המשיבה הן ראיות נסיבתיות, ואין באלו כדי להצביע במידה הנדרשת בפלילים על מעורבותו בשוד; לפריטים שנמצאו בחזקתו – הטלפון והמחשב שזוהו כרכוש של המתלונן, נתן המערער הסבר סביר שלא היה מקום לדחותו; תיאור הקעקוע על ידי המתלונן ומיקומו, אינו תואם את הקעקוע על ידו של המערער; המתלונן מסר כי תוקפו דיבר בעברית קולחת ללא מבטא זר, בעוד שאצל המערער, שהנו ממוצא רוסי, השתמר המבטא הזר עד היום; המשטרה חטאה במחדל כאשר לא טרחה לבדוק את גרסת המערער ביחס למקום בו לן בשעות בהן בוצע השוד; לא הוכחה עבירת ה"קשר". לחלופין, טען המערער כי העונש שהושת עליו נוטה לחומרה יתרה, הואיל והשוד לא גרם לחבלה חמורה, הרכוש שנגנב אינו בעל ערך רב וחלקו הוחזר. כן נטען, כי העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת.

5.

ערעור כנגד ממצאי עובדה ומהימנות, וכזה הוא הערעור שבפנינו, מציב בדרכו של המערער משוכה גבוהה בדמות ההלכה לפיה אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאים מתחום זה. לאחר שבחנו את הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, ונתנו את דעתנו לנימוקי הערעור שבכתב והטיעון על-פה, שוכנענו כי המערער לא הצליח לחלוף מעל פני אותה משוכה, והרשעתו בדין יסודה.

א)

אכן, הרשעת המערער נסמכת על ראיות נסיבתיות, ואחת מהן היא העובדה שזמן לא רב לאחר השוד הגיעו לידיו פריטים מאלה שנגנבו מהמתלונן. נסיבות אלה יוצרות חזקה שהיא פרי ההיגיון וניסיון החיים, לאמור, הדעת נותנת כי הימצאותו של חפץ גנוב, זמן לא רב לאחר הגניבה, בחזקתו של הנאשם, יש בה להעיד על מעורבותו במעשה הגניבה (ע"פ 480/08 פרץ נ' מדינת ישראל פ' מג(4) 397, 399 (1989); ע"פ 5298/02 אוחנה נ' מדינת ישראל , לא פורסם (2003); ע"פ 5092/92 רחמים נ' מדינת ישראל , לא פורסם (1993)).

ב)

על פי גרסת המתלונן בוצע השוד בסביבות השעה 00:30, ובשעה 01:07 בוצעה שיחה מהטלפון הגנוב לאלברט פנילוב, חברו של המערער, ובהמשך (בשעה 02:25 לערך) בוצעו שלוש שיחות מאותו טלפון למכשיר הטלפון שמחזיקה אמו של המערער. איננו סבורים כי עובדות אלו הן מקריות, באשר הן משתלבות היטב בתמונה המפלילה הכוללת.

ג)

בפרשה זו נעצר אדם נוסף – אלכסנדר שמילוב, ובעקבות כך נערך בינו למערער מפגש שצולם והוקלט. בעת שהחוקר נעדר מן החדר נשמע המערער מתדרך את שמילוב על הגרסה שמסר בחקירתו (" אני אמרתי שאני קניתי את הדברים האלו, פלאפון ומחשב, אני קניתי מנרקומן, אתה הבנת? "). בהמשך הוסיף המערער ותידרך את שמילוב לומר כי לא פגש אותו " לא בשישי, ולא בשבת, ולא בראשון, שלושה ימים ". ועל כורחך אתה תוהה, אם נכונה טענת המערער כי לא היתה לו יד בשוד, וממילא לא היה לו שותף למעשה, מה צורך ראה לתדרך את שמילוב בכל אותם פרטים.

ד)

המערער טען כי שילם תמורת הטלפון והמחשב סכום של 200 ש"ח. דא עקא, מפיה של אשתו למדו החוקרים כי המערער אינו עובד, והוא דל אמצעים עד שגם את הסיגריות אותן הוא מעשן היא נאלצת לקנות מכספה. זאת ועוד, המערער העיד על עצמו כמי שמחזיק בטלפונים ניידים רבים, ושוב מצאנו את עצמנו תוהים מדוע נדרש לאותה הוצאה מיותרת שהיתה כרוכה בקנייתו של טלפון נוסף.

ה)

המתלונן, על אף המצוקה בה היה נתון, הצליח להבחין כי על ידו של זה שאחז בו ואיים עם הסכין, היה קעקוע, בין האגודל לאצבע השנייה. המתלונן הוסיף וטען כי התרשם שנעשה ניסיון להסיר את אותו קעקוע. קעקוע מסוג זה אכן אותר על ידו של המערער, וצבעו דהוי. יתר על כן, לבושו של המערער בעת שנחקר (הוא נעצר ביום המחרת בשעה 14:00), דמה לתיאור בגדיו של השודד כפי שזכר אותו המתלונן.

ו)

באשר לגרסת המתלונן לפיה השודד דיבר עברית ללא מבטא זר, כל שנוכל לומר הוא שהמערער עלה לישראל לפני 16 שנים, ואם היה ניכר בדבריו מבטא זר, קרוב לוודאי שבית המשפט המחוזי היה עומד על כך ומציין זאת בהכרעת דינו, וכזאת לא מצאנו.

6.

נוכח האמור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי "גירסתו המכחישה של [המערער], אינה ראויה לאמון כלשהו, ובתגובותיו בחקירה ניכר רצון להרחיק עצמו מהעבירה תוך העלאת גרסת כזב ותיאום מניפולטיבי עם שמילוב". נוכח מארג הראיות שהציגה המשיבה בפני בית משפט קמא, אנו סבורים כי מסקנה זו היתה בלתי נמנעת, ומכאן דעתנו כי הרשעת המערער בדין יסודה.

7.

באשר לערעור כנגד העונש – גם בו לא מצאנו דבר המחייב את התערבותנו. חומרת המעשה ועברו הפלילי של המערער חייבו תגובה עונשית קשה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.