ע"פ 2265/03 מדינת ישראל נ. עיסא ראוף

השופטת ד' דורנר :

המשיב הסתבך בקטטה עם חבורה במגרש חניה ביפיע, לאחר ש"גילה עניין" באשתו של אחד מבני החבורה (להלן: המתלונן). במצב עניינים זה, בעומדו נגד החבורה, מיהר המשיב למכוניתו, ובנסיעה מהירה – לאחר שאסף ידידה – ביקש להמשיך בדרכו. בעוד הוא נוהג במהירות של 60 קמ"ש, חצה המתלונן את הגדר שהפרידה בין שני מסלולי הנסיעה כשהוא – על-פי הודאה שהוגשה בהסכמה – מחזיק בידיו מגבה של מכונית, וחדר לנתיב נסיעתו של המשיב. המכונית פגעה במתלונן והמשיב נמלט מהמקום. בגין פרשיה זו, בגדר הסדר טיעון, הורשע המשיב על-יסוד הודאתו בעבירות של חבלה חמורה, הפקרה אחר פגיעה, תאונת דרכים שתוצאתה פגיעה בגוף, ונסיעה במהירות מופרזת.

בית-המשפט המחוזי, בגזר-דינו, הטעים כי המשיב חשש לחייו, שכן המתלונן היה מוקף בחבורת האנשים. לאור נסיבות אלה, גזר עליו בית-המשפט המחוזי עשרה חודשי מאסר על-תנאי, בצירוף פסילה מנהיגה לתקופה של 16 חודשים, מתוכם שבעה חודשים בפועל, וקנס בסך 5,000 ש"ח.

על גזר-דין זה מערערת המדינה. ראשית טוענת היא, כי בית-המשפט המחוזי שגה, בהטילו בגין הפקרה אחרי פגיעה מאסר על-תנאי בלבד, בעוד שהחוק מחייב, כמינימום, הטלת מאסר בפועל. ושנית, כי בנסיבות המקרה מן הראוי היה לגזור מאסר לתקופה ארוכה יותר.

הטענה הראשונה מקובלת עלינו. אכן, בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נפלה טעות בעניין זה. לעומת זאת, לגוף העניין, עובדות המקרה הצדיקו הטלת עונש קל, ועל פני הדברים נראה, כי אין התאמה בין העובדות, שהמערער הודה בהן בגדר הסדר טיעון, לבין העובדות המוסכמות.

אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, ומעמידים את העונש בגין עבירת הפקרה אחרי פגיעה על שלושה חודשי מאסר בפועל, החל מיום מתן פסק-דיננו זה. ואילו העונשים האחרים יישארו בעינם כשהם מתייחסים לעבירות האחרות בהן הורשע המשיב.