ע"פ 2267/02 יוסי חדד נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביחד עם אחר בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות וחטיפה. על פי קביעותיו של בית המשפט קמא, הזמין המערער שהתגורר בצפת את המתלונן, נהג מונית, לנסיעה לרמת-גן, וסיכם עמו על תמורה של 550 ש"ח. המתלונן הגיע לבית המערער ולנסיעה הצטרפו אדם בשם האני ג'בארין (להלן: האני) שהועמד לדין בגין פרשה זו בנפרד, וכן נוסע נוסף בשם מויאל. משהגיעו לאזור רמת-גן, ביקש המערער מהמתלונן להסיעם ללוד תמורת תוספת סכום של 100 ש"ח. בהגיעם ללוד, שלף האני הנ"ל סכין, איים על המתלונן ודרש ממנו את כספו. המערער שישב לצידו של המתלונן, מצא את מטבעות הכסף ששימשו את המתלונן כעודף, והעבירם להאני שישב במושב האחורי. לאחר מכן, מצא המערער בארנקו של המתלונן כרטיס אשראי, ביקש מהמתלונן לעצור את רכבו ובעזרתו של המתלונן סייע המערער למשוך 400 ש"ח מן הכספומט. המערער נטל מהמתלונן שרשרת, טבעת ושעון, אשר שני החברים לנסיעה דרשו לקחתם מהמתלונן. בטרם נטלו את הכסף מהכספומט, רכשו המערער וחבריו סמים במקום בלתי ידוע בלוד. בצאתם מן המונית, איים האני על המתלונן כדי שלא יפנה למשטרה.

בעקבות הרשעתו נגזר דינו של המערער לחמש וחצי שנות מאסר מהן ארבע שנות מאסר לריצוי בפועל. כן הופעל עונש מאסר על-תנאי בן שנתיים באופן שחציו לריצוי במצטבר וחציו חופף. סך הכל נגזרו על המערער חמש שנות מאסר בפועל. על שותפו לאישום, מויאל, נגזרו 30 חודשי מאסר בפועל, עקב נסיבות אישיות ומאמציו לגמילה מסמים ואילו האני שהודה במסגרת עסקת טיעון, נידון לארבע שנות מאסר בפועל.

בערעורו כנגד ההרשעה, טען בא-כוח המערער כי אף שהנסיעה תוכננה מראש והוזמנה על ידי מרשו, לא הוברר באיזה שלב החליטו השלושה לשדוד את המתלונן ואף לא ידוע אם המערער ידע על קיומה של הסכין ברשותו של האני. זאת ועוד. המערער, עבריין עתיר הרשעות קודמות, שימש כעד מדינה בפרשה חמורה אחרת, ומאז היה בקשר עם המשטרה, ואף בענין שלפנינו היתה התנהגותו מלווה במעשים, שלטענת הסניגור, אינם מתיישבים עם שותפות לשוד. מתברר כי בהיותו ברכב, התקשר המערער לרכז המודיעין עמו היה בקשר, הודיע כי מתרחשת עבירה חמורה, אך לא מסר פרטים על האירוע. כמה שעות לאחר מכן היה הוא זה שחשף את האירוע במשטרה. בעקבות פנייתו, זומן המתלונן. המערער שכנע אותו להגיש תלונה ואף החזיר לו את השרשרת והטבעת. בשל כל אלה, טען הסניגור כי מסקנת השופט שהתנהגותו זו של המערער היתה מניפולטיבית בלבד – מוטעית היא, ולא היה בסיס להרשעה בשוד.

מנגד, בא-כוח התביעה ביקש מאתנו להשאיר את ההרשעה על כנה. הוא הסכים כי חלק מהתנהגותו של המערער אינו עולה בקנה אחד עם תכנון משותף של שוד. לטענתו, אמנם מדובר בשוד שהתפתח ספונטנית עם שליפת הסכין על ידי האני, אבל מעורבותו הפעילה של המערער במהלך השוד מכריעה את הכף לחובתו כמבצע בצוותא. בענין העונש, הסכים בא-כוח המדינה כי בית המשפט קמא החמיר עם המערער יותר מכל השותפים ובכך לא נתן משקל ראוי לעובדה שהמערער הוא שחשף את הפרשה.

שקלנו את טענות הצדדים ולא ראינו להתערב בממצאיו המרשיעים של פסק הדין. בין אם היו למערער במהלך ביצוע העבירות היסוסים ובין אם פעל בפניותיו למשטרה באופן מניפולטיבי, ניתן לקבוע באופן חד-משמעי כי הוא היה פעיל במהלך השוד ולא ניצל הזדמנויות לנתק עצמו מן העבריינים הגם שהיו כאלה בעת הירידה מן המכונית. בנסיבות אלה, הערעור על ההרשעה נדחה.

אשר לעונש, אכן בית המשפט קמא החמיר עם המערער ביחס לשותפים לעבירה. העונש שגזר עליו בגין השוד, כשלעצמו, אינו חמור מדי. אבל בהתחשב בכך שבמהלך השוד ניסה גם למתן את חבריו בהתייחסותם למתלונן, דבר שאושר על ידי המתלונן בעדותו, ובעיקר בהתחשב בכך שהוא שחשף את הפרשה במשטרה ואף שכנע את המתלונן להגיש תלונה – אין לראות את חלקו בביצוע ביחס ליתר המשתתפים, כחלק החמור ביותר. אשר על כן, החלטנו להתערב בעונש ולהעמידו על שנתיים מאסר בפועל; כן אנו מפעילים את עונש המאסר על-תנאי באופן שחציו ירוצה במצטבר וחציו בחופף, כך שבסך הכל ירצה המערער 3 שנות מאסר בפועל. עונש המאסר על-תנאי שהוטל בבית המשפט המחוזי יעמוד בעינו.