ע"פ 2275/07בוריס ויינריך נ. מדינת ישראל

השופט א' גרוניס:

1.המערער הובא לדין בשל עבירות מין במשפחה. טרם שהחלה שמיעת הראיות ביקשה המשיבה לזכות את המערער והוא אכן זוכה. בעקבות זיכויו הגיש המערער בקשה לפיצוי בשל מעצרו ולתשלום הוצאות הגנתו. בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים א' טל, י' אמסטרדם ור' לבהר-שרון) דחה את הבקשה. על כך הערעור שבפנינו.

2.ערעור זה היה קבוע לדיון ביום 18.2.08. בבוקרו של יום הדיון, ובעת שדנו בתיקים אחרים, הונחה בפנינו בקשת דחייה של הסנגור, שהוגשה אותו יום באמצעות הפקסימיליה. בבקשה נאמר, כי הסנגור נפל למשכב ולכן עתר לדחייה, ובאופן חלופי כי פסק הדין יינתן על סמך החומר שבכתב. החומר שבכתב כולל את הודעת הערעור ונספחים שונים, לרבות הבקשה לפיצוי שהוגשה לבית משפט קמא. יצוין, כי הסנגור הסכים בעבר בכתב, כי נימוקי הערעור יחשבו כעיקרי טיעון. המשיבה הגישה עיקרי טיעון. בישיבה שנתקיימה ביום 18.2.08 הייתה התייצבות מטעם המשיבה. בא כוחה של המשיבה הסכים כי ההכרעה בערעור תהא על סמך החומר שבכתב. לא נשמע כל טיעון בעל פה מפי בא כוח המשיבה. בנסיבות העניין החלטנו ליתן את הכרעתנו על יסוד הכתובים.

3.בכתב האישום הואשם המערער בביצוע עבירות מין בבתה של אשתו. מדובר בקטינה, ילידת חודש דצמבר 1990. בני הזוג והקטינה התגוררו יחדיו. כתב האישום מדבר על אירועים שהתרחשו בשנים 2002 ו-2003. על פי האמור בכתב האישום, נהג המערער להיכנס בשעת לילה לחדר בו ישנה הקטינה כשהוא עירום, נגע בחזה שלה, ליטף את ישבנה והחדיר את אצבעותיו לאבר מינה ולפי הטבעת שלה. בכתב האישום יוחסו למערער עבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים, כולם במשפחה.

4.המערער נעצר ביום 19.2.04. כתב האישום הוגש ביום 23.2.04. המערער נמצא במעצר עד ליום 7.3.04. במועד זה הוא שוחרר למעצר בית בו הוא שהה עד ליום 20.6.04. במועד האחרון נקבע בבית משפט זה כי הוא יוכל לשוב לביתו, אם כי הוטלו עליו הגבלות מסוימות. ביום 12.6.06 הודיעה המשיבה לבית המשפט המחוזי, כי היא חוזרת מכתב האישום והמערער זוכה בו ביום.

5.החומר הראייתי הגולמי, שעל פיו הוגש כתב האישום, כלל דברים שנאמרו על ידי הקטינה לחוקרת ילדים. החקירה נפתחה בעקבות שיחה של הקטינה עם יועצת בית הספר בחודש ספטמבר 2003. בנוסף לדבריה של הקטינה לחוקרת הילדים ודבריה ליועצת וכן לעובדת סוציאלית, כללה התשתית הגולמית גם הודעה של ידיד של הקטינה וכן חוות דעת של רופא מן המכון הפתולוגי. יצוין, כי בחוות הדעת של הרופא נאמר, כי בפי הטבעת של הקטינה נמצאו פצעים שיכולים להתיישב עם החדרת עצם נוקשה לפי הטבעת. בחודש מאי 2005, לקראת שמיעת ההוכחות, רואיינה הקטינה על ידי הפרקליטה שטיפלה בתיק. בראיון חזרה בה המתלוננת מן הדברים שמסרה בהודעות לגבי המערער ואמרה, כי דבריה היו בגדר עלילה שכן היא רצתה לעבור להתגורר אצל אביה הביולוגי. הדיון בתיק נדחה, מאחר שהוא נקבע לשמיעה בפני הרכב אחר. בחודש מאי 2006 נערך לקטינה ראיון נוסף בפרקליטות. בעקבותיו הוחלט לחזור מכתב האישום וכך אכן נעשה, כאמור.

6.בית המשפט המחוזי בחן את חומר הראיות הגולמי. בעקבות זאת הוא הגיע למסקנה, כי לא נתקיימו העילות שבסעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהודעת הערעור חזר המערער למעשה על הטענות שהועלו בבקשה לפני בית המשפט המחוזי. הוא מצביע, בין היתר, על כך שחוקרת הילדים לא נתנה אמון בדברי הקטינה וכי החלטת המשיבה לחזור בה מכתב האישום נתקבלה כשנה לאחר שהתברר לפרקליטות המחוז כי הקטינה חזרה בה מדבריה.

7.כידוע, קובע סעיף 80 לחוק העונשין שתי עילות ראשיות לפיצויו של נאשם שזוכה. העילה האחת הינה, כי "לא היה יסוד להאשמה" והאחרת היא שבית המשפט "ראה נסיבות אחרות המצדיקות..." תשלום פיצוי. בכל הנוגע לעילה הראשונה, יש לבחון את ההחלטה להגיש כתב אישום במשקפיים של התביעה, במועד שקדם להגשת כתב האישום. בידי התביעה היו דבריה של הקטינה בפני חוקרת הילדים בצירוף אמירות מפלילות של הקטינה למספר אנשים וכן חוות הדעת הרפואית. אכן, חוקרת הילדים לא נתנה אמון מלא בדברי הקטינה וגם חוות הדעת הרפואית לא הייתה חד משמעית. עם זאת, החומר כולו בהחלט הצדיק הגשתו של כתב אישום.

8.השאלה הבאה היא האם קיימות "נסיבות אחרות" שיש בהן כדי לבסס זכות לקבל פיצוי. נקודה אחת שבהחלט עומדת לחובת המשיבה נוגעת למועד החזרה מכתב האישום. כבר בחודש מאי 2005 חזרה בה הקטינה מדבריה המפלילים ואמרה כי מדובר בעלילה. חרף זאת, החזרה מכתב האישום הייתה אך שנה מאוחר יותר. לא ניתן הסבר מספק לאיחור. מצד שני, יש לזכור כי המערער שוחרר מן המעצר עוד ביום 20.6.04, היינו זמן רב לפני שהקטינה חזרה בה מדבריה. נוסף על כך, לא ניתן להתעלם מדברים מסוימים שהמערער עצמו הודה בהם. כוונתי לכך שהוא עצמו סיפר שנכנס לחדר בו ישנה הקטינה (יחד עם אחותה) כשהוא עירום. כמו כן, החומר הראייתי כולל דברים מסוימים לגבי אירוע שהסבתא הייתה עדה לו. מכך עולה, כי התנהגותו של המערער הייתה בעייתית, ואין צורך להוסיף. די בכך על מנת שייקבע כי לא נתקיימו "נסיבות אחרות" שבגינן ראוי לקבוע פיצוי ולכסות את הוצאות ההגנה.

9.אי לכך, הערעור נדחה.