ע"פ 229/02 אברהים בן מחמוד עדס נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל:

1.בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הרשיע את המערער על פי הודייתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של הריגה וכן בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות. לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, שבעובדותיו הודה המערער, הגיע המערער לדירת אחותו המנוחה כשהוא מצויד באקדח גנוב, שאותו רכש ללא רישיון, טעון בארבעה כדורים. בראות המערער את אחותו המנוחה - שהיתה באותו זמן אשת איש - שוכבת על הריצפה ולידה שוכב גבר זר, ירה כדור אחד בראשה והרגה. כמו כן ירה באותו גבר ופצע אותו בידו. בשל עבירות אלה גזר בית המשפט המחוזי על המערער מאסר לתקופה של 17 שנים לריצוי בפועל וכן מאסר לתקופה של שתי שנים על תנאי. כמו כן הורה להפעיל עונש מאסר מותנה של 4 חודשים שהיה תלוי על המערער במצטבר לעונש המאסר לריצוי בפועל.

המערער ערער על חומרת עונשו.

2.בהודעת הערעור ובדיון לפנינו טען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט בכך שראה את מעשהו של המערער כמעשה שנעשה מחמת "חילול כבוד המשפחה" על ידי המנוחה ובשל כך החמיר בעונשו יתר על המידה. עוד טען כי המערער אהב מאד את המנוחה ועשה מה שעשה מחמת ההפתעה שהופתע כאשר מצא אותה ואת חברה במיטתם. כמו כן לא נתן בית המשפט את דעתו על מצבו הנפשי הקשה של המערער הסובל מהפרעות נפשיות שבעטיין הוא לוקה בסף גירוי נמוך ובדחף לאלימות. בא כוח המערער ציין כי מדובר בצעיר כבן 25 שנים, בלי עבר פלילי - למעט מקרה של תקיפת אישתו - שנפגע בעבר בתאונת דרכים קשה. כך או כך, החמיר בית המשפט עם המערער הרבה יותר מכפי שמחמירים בתי המשפט עם עוברי עבירות כאלה.

3.אין אנו רואים עם בא כוח המערער עין בעין. המערער קטל את אחותו, שהיתה במותה בת 32 שנים ואם לארבעה ילדים, בשל קשריה עם גבר זר, בהיותה נשואה לאיש שנפגע קשה בתאונת דרכים עשר שנים לפני כן, השוהה בבית חולים סיעודי. בין אם רכש המערער את האקדח כשבועיים לפני המעשה, כפי שציין בית המשפט המחוזי, ובין אם לאו, סבורים אנו שצדק בית המשפט באומרו כי נסיבות ההריגה "נראות יותר כהוצאה להורג מאשר הריגה". לענין זה סמך, בין היתר, על דברים שאמרתי בע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל , פ"ד נ"ו(1) 609, 614 - שם נגזרו 20 שנות מאסר על המערער שהורשע בהריגה - אחרי דיון בנגע האלימות ובעבירה של שפיכות דמים בזמננו:

"כאשר זה המצב אין אנו פטורים עוד מלהתוות קווים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט את הגישה המחמירה, לאמור הגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאן, בבואנו לשקול את משקלו היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים".

עוד אמרתי שם, כי "אם חפצים אנו לבער את הרע הזה מקרבנו, אם חפצי חיים אנו, נמצה את הדין" (בעמ' 615).

לכך ראוי להוסיף כי המערער הורשע בעבר בשל תקיפת אישתו בנסיבות מחמירות, מספר רב של פעמים, חניקתה ודקירתה בסכין בחזה. יש בכך כדי ללמד על אופיו ועל התנהגותו.

4.בית המשפט המחוזי לא מיצה את הדין עם המערער ולא גזר עליו את העונש המירבי הקבוע בחוק - 20 שנות מאסר - אלא הביא בחשבון לקולא את מצבו הנפשי ואת הודייתו באשמות וגזר עליו, כאמור, 17 שנות מאסר. לא מצאנו שיש להקל עמו עוד.

הערעור על חומרת העונש נדחה.