ע"פ 23/97 יעקב רפיד נ. מדינת ישראל

1.המערער הורשע - יחד עם אחר - בשורה של עבירות הקשורות בסדרת מעשים של קבלה במרמה של משכנתאות מבנקים שונים, לרכישת דירות על ידי עולים. ההרשעה מתייחסת לשמונה פרשיות מרמה שונות שבאו לכלל ביטוי בשמונה פרטי האישום הראשונים שבכתב האישום. הסכום הכולל של כספי המשכנתאות שהוצאו מן הבנקים במרמה מגיע כדי מליון וחצי שקל. המערער ושותפיו למרמה שלשלו לכיסם חלק לא מבוטל מן הסכום האמור.

העבירות בהן הורשע המערער במסגרתם של שמונה אישומי המרמה, הן: קשירת קשר לביצוע פשע וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות בגין שלש הפרשיות הראשונות; ואילו בגין חמש הפרשיות האחרות גם בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר ושימוש במסמך מזוייף.

לצד שמונה האישומים המשקפים את שמונה פרשיות המרמה, הורשע המערער גם בעבירות של התחזות לאחר ושימוש בדרכון לא לו שנעברו על ידו - כמפורט באישום העשירי - במהלך בריחתו מן הארץ, לכשנודע לו על הפתיחה בחקירה.

בשל העבירות שבהן הורשע נגזרו על המערער שמונה שנים מאסר, מתוכן שש שנים לריצוי בפועל ושנתיים על תנאי.

הערעור מכוון כנגד חומרת העונש.

2.מעשי המרמה - שחזרו, למעשה, על עצמם בכל אחת משמונה הפרשיות נושא ההרשעה - נעוצים בהסדר, שלפיו היו זכאים עולים חדשים מרוסיה לקבל מבנקים למשכנתאות סכומים נכבדים כהלוואות בתנאים נוחים לרכישת דירות בשוק החופשי, כאשר המימון הוא במידה רבה ממשלתי.

בשלש הפרשיות הראשונות, אירגנו המערער ושותפיו עולים חדשים כ"קונים" כביכול של דירות ממוכרים "אמיתיים"; ולאחר שקבלו את כספי המשכנתאות מן הבנקים, הודיעו למוכרים על ביטול הרכישה ושילמו להם את הפיצויים המוסכמים למקרה של ביטול העיסקה. כן "פיצו" המערער וחבריו את ה"קונים" המתחזים - שמיהרו לעזוב את הארץ - על שיתוף הפעולה; ואת היתרה שלשלו לכיסם.

בחמש הפרשיות הנותרות "שיפרו" המערער וחבריו את פעילותם: שוב לא נזקקו למוכרים אמיתיים ובמקומם "הציגו" בבנקים מוכרים "בדויים" ומסמכים מזוייפים; ולאחר שקיבלו את כספי המשכנתאות לא היו צריכים לפצות את המוכרים ולא הותירו אחריהם מוכרים ניזוקים שנכסיהם נשארו ממושכנים לבנקים.

3.א. טענותיו של המערער כנגד מידת העונש שנגזר עליו התמקדו בעיקר בשניים אלה: ראשית - בעברו הנקי ובסבלה של משפחתו; ושנית - באפליה קיצונית לרעה, ביחס לעונש שנגזר על שותפו, ישראל סומחייב, שנידון לארבע שנים מאסר בלבד על ידי הרכב אחר.

ישראל סומחייב האמור, היה עד התביעה העיקרי כנגד המערער; עם זאת, לשיטתו של המערער, הוא היה למעשה "השותף הבכיר" בפרשיות המירמה. אשר על כן סבור בא כוח המערער שמן הדין היה שהעונש שיגזר על המערער יהיה קל במידה משמעותית מזה שנגזר על סומחייב; ומכל מקום, לא יתכן שיהיה חמור ממנו.

דא עקא, שבית המשפט המחוזי שדן את המערער לא קיבל את הטענה - שעמדה בבסיס העונש המתון יחסית שנגזר על סומחייב - לפיה חלקו של סומחייב בפרשה היה "שולי"; והביע את דעתו כי "לו היתה מסכת הראיות בפניו (של ההרכב שדן את סומחייב- י.ק.) יתכן והיה נמנע מקביעה זו וסביר להניח שעונש המאסר שהיה מושת עליו (על סומחייב - י.ק.) היה גבוה יותר.

עם זאת, ציין בית המשפט כי על מנת לשמור על עיקרון האחידות בענישה, יתחשב בעונש שנגזר על סומחייב בבואו לגזור את עונשם של המערער וחברו.

ב.באת כוח המדינה מצביעה על הגורמים הבאים כמצדיקים הבחנה בין סומחייב למערער: ראשית - המערער שילשל לכיסו סכומי כסף גדולים מאלה בהם זכה סומחייב; שנית - להבדיל מסומחייב, המערער לא הודה באשמתו, הוא חזר לארץ לאחר נקיטה בהליכי הסגרה וחרטתו באה רק בשלב גזר הדין.

לעומתה טוען בא כוח המערער: כי חומר הראיה אינו מחייב את המסקנות האמורות; וכי השניים, סומחייב והמערער היו לפחות בעלי מעמד שווה, בכל הקשור לאחריות לביצוע המעשים נושא האישום. גם להודאתו באשמה של סומחייב, אין לייחס משקל רב משום שהיא נעשתה על רקע תפיסתו בכף.

ג.ככל שמדובר בהבחנה שבין המערער לבין סומחייב, נראית לנו עמדת באת כוח המדינה, הסומכת על מימצאי בית המשפט המחוזי; ובמיוחד אמורים הדברים בקשר למשקלה של ההודאה המלאה שמסר סומחייב ונכונותו להעיד כנגד חבריו.

המעשים שבהם הורשע המערער מחייבים ענישה מחמירה על מנת לקבוע בהכרת כל הנוגעים בדבר את חומרתם היתרה ולהרתיע אחרים מלחזור עליהם בעתיד. מעשים אלה, המכונים "מעשי עבירה של צוארון לבן" אינם זוכים למידת הסלידה וההוקעה הציבורית הראויה להם. הטלת עונשים מתונים תותיר גישה זו על כנה ומכך מן הראוי להימנע.

לא נעלם מעימנו עברו הנקי של המערער ומצבה הקשה של משפחתו בשל מאסרו. ברם, בנסיבות העניין, על הנסיבות האישיות לסגת מפני העניין הציבורי שבענישה מחמירה.

לאור כל האמור לעיל החלטנו לדחות את הערעור.