ע"פ 230/96 יהושע אברהם נ. מדינת ישראל

השופט י. קדמי

1.זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו הורשע המערער בעבירות של מעשה סדום ואינוס, שביצע במתלוננת בחדרו, בניגוד לרצונה ואגב שימוש בכוח ובאיומים; ונדון בשל כך לשבע שנים מאסר בפועל, אליהן נוספו שישה חודשים מאסר על תנאי שהופעל באורח מצטבר.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד העונש.

2.א. הערעור כנגד ההרשעה מתמקד בשאלת ה"הסכמה" של המתלוננת למעשים המיניים שבוצעו בגופה; כאשר טענתו של המערער היא, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שבחר להאמין לגירסת הכפיה והשימוש בכוח שהציגה המתלוננת ודחה את גרסתו שלו, לפיה נעשה הכל בהסכמתה ובעידודה.

ב.בית המשפט המחוזי בחן את הגירסה שהציגה המתלוננת בעדותה בפניו ביסודיות ובהרחבה, על רקע הדברים שמסרה בהודעתה במשטרה והראיות האחרות שבאו בפניו; ואנו לא מצאנו עילה המצדיקה התערבות במימצאי המהימנות שקבע, עליהם מבוססת הרשעתו של המערער.

לגירסתה של המתלוננת יש תמיכה-של-ממש בסימני הזעזוע הנפשי, שניכרו עליה שעה שמסרה את תלונתה במשטרה, בתוצאות הבדיקה הרפואית המתיישבות עם גירסתה ובהודאתו של המערער כי אמר למתלוננת עובר לעזיבת דירתו שלא תתלונן במשטרה.

ג.אכן, לא נמצאו על גופה של המתלוננת סימנים להתנגדות פיזית מצידה; ואין מחלוקת על כך, שהמעשים המיניים נעשו בה לאחר שבילתה עם המערער בחדרו בערב הקודם ולא התנגדה לליטופים בעלי אופי אינטימי מצידו, כשהיא יושבת עמו על מיטתו וכששניהם מכוסים בשמיכה.

ברם, אין בכל אלה כדי לסייע למערער. לגירסתה של המתלוננת - שנמצאה מהימנה כאמור - כאשר המערער ביקש להרחיק לכת אל מעבר לליטופים היא הבהירה לו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, כי אין היא מוכנה לקשר אינטימי עמוק יותר; וכאשר המערער לא שעה לדבריה וניסה, אגב שימוש בכוח, לכפות עליה את עצמו, התנגדה למעשיו והוא התגבר על התנגדותה באלימות ובאיומים.

כידוע, מאז תיקון הוראותיו של חוק העונשין בקשר לעבירות אינוס ומעשה סדום, שוב אין "אי הסכמה" חייבת לבוא לכלל ביטוי במאבק פיזי ובהרמת קול צעקה וזעקה לעזרה; ודי לתביעה בהוכחת "אי הסכמה" כפשוטה, ובלבד שתיעשה באופן שלא יותיר ספיקות באשר למשמעותה.

במקרה דנן, הבהירה המתלוננת למערער את "אי הסכמתה"; שאחרת לא היה צורך בשימוש בכוח ובאיומים כדי להכניעה, ולבקש ממנה לבל תתלונן במשטרה טרם לכתה. בנסיבות העניין, אין המערער יכול להיבנות מכך, שלליטופים המתלוננת הסכימה.

ד.משלא נמצאה עילה להתערבות במימצאי המהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, ומשאין בידי המערער להסתייע בהסכמתה של המתלוננת לליטופיו ובכך שלא קיימה מאבק שהותיר אחריו סימנים פיזיים - דין הערעור כנגד ההרשעה להידחות.

3.את ערעורו כנגד גזר הדין סומך הסניגור, בעיקרו של דבר, על כך שבית המשפט לא נתן משקל נאות לקולא לנסיבותיו האישיות של המערער ולהתנהגותה קלת הדעת של המתלוננת, אשר נטעה אצל המערער את התחושה כי נשא חן בעיניה ולא תתנגד להעמקת הקשר ביניהם.

לא נוכל להיעתר למערער. העונש שנגזר משקף את חומרת התנהגותו על רקע נסיבותיו האישיות; ולנוכח עברו הרצוף בעבירות של אלימות לא מצאנו עילה להתערבותה של ערכאת הערעור, גם הערעור כנגד גזר הדין נדחה.