ע"פ 2307/21 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונח לפנינו ערעור נגד חומרת עונש המאסר שנגזר על שני המערערים, שהם קרובי משפחה. שניהם היו כבני 16 במועד ביצוע העבירה, כאשר מערער 1 נדון, בין היתר, ל-14 חודשי מאסר בפועל, ואילו מערער 2 נדון ל-10 חודשי מאסר בפועל.

המערערים הורשעו, על פי הודאתם, בעבירות נשק (נשיאה והובלה) וירי מנשק חם. על פי עובדות כתב האישום, המערערים ואחרים נפגשו במטרה לירות באמצעות אקדח על בית עסק. לשם כך מסרו המערערים את מכשירי הטלפון הנייד שלהם לאחרים, הצטיידו באקדח ובמחסנית, ורכבו לעבר בית העסק על קטנוע שבו נהג מערער 2, בעוד מערער 1 נושא את האקדח במכנסיו. כשהגיעו לבית העסק עצר מערער 2 את הקטנוע, ומערער 1 שלף את האקדח וירה לעבר בית העסק – שהיה ריק מאדם באותה עת – 11 כדורים לכל הפחות. לאחר מכן נמלטו המערערים מהזירה בנסיעה מהירה על הקטנוע. כתוצאה מהירי פגעו קליעים בקיר החיצוני ובחלונות בית העסק, וגרמו לשברי זכוכיות ואבנים בתוכו.

2.

הסנגור הדגיש כי אין למערערים עבר פלילי, והתייחס למורכבות המצב המשפחתי של כל אחד מהם ורצונם להשתקם. שירות המבחן ציין את המוטיבציה החיובית של השניים. שיקולים אלה בוודאי רלוונטיים לענישת קטינים. יחד עם זאת, לצד מעמדו של העושה ישנו סיפור המעשה. המתואר לעיל חושף את חומרת מעשיהם של המערערים, ואת הצורך בהטלת עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בית המשפט המחוזי התייחס לתופעה – שרלוונטית אף למקרה זה – לפיה עבריינים בוגרים ומנוסים משתמשים בקטינים "'כשכירי חרב' בסכסוכים בין עבריינים, ושליחתם אל 'קדמת הבמה'". עוד צוין כי תופעה זו נעשית במכוון, מתוך הנחה "שקטינים ייענשו בעונש מופחת מפאת גילם". בית המשפט חייב לבחון מקרים כאלה בתבונה. אין להשלים עם תופעה זו, ומקרנו יעיד על כך. בד בבד, מצוות המחוקק היא לשקול את מלוא נסיבות המעשה, גם כשמדובר בקטינים. אף אם הירי נעשה בשעת לילה, בשעה שבה היה סיכון נמוך יותר לנוכחות אנשים בבית העסק ובסביבתו – הירי ועבירות הנשק מחייבים תגובה עונשית הולמת. נראה כי כך נהג בית המשפט המחוזי במקרה זה, תוך הטלת עונש מאסר בפועל, אך במידה הראויה בראי הנסיבות כולן, ותוך התחשבות בחלקו של כל מערער - קטין בנעשה.

3.

הערעור נדחה.