ע"פ 2327/97 מסרווה אמל נ. מדינת ישראל

המערערת הורשעה - על פי הודאתה - בבית המשפט המחוזי בחיפה (ת.פ. 162/96), בעבירות של עשיית עסקה בסם מסוכן וניסיון לעשיית עסקה נוספת בסם כזה, בשל כך שיחד עם אחר מכרה לסוכן משטרתי סמוי כ50- גרם הירואין והיתה שותפת לסיכום שלפיו ימכרו השניים לסוחר כמות סם נוספת של 200 גרם מאוחר יותר. בשל הרשעתה בעבירות האמורות נדונה המערערת לשלש וחצי שנים מאסר לריצוי בפועל ו24- חדשים מאסר על תנאי. כן הופעל לחובתה של המערערת עונש מאסר על תנאי בן 20 חודשים; כשמחציתו תרוצה באורח מצטבר לעונש שנגזר בתיק זה. על המערערת לרצות, איפוא, מאסר בפועל של 4 שנים וארבעה חדשים.

הערעור מכוון כנגד חומרת העונש, כשבפי ב"כ המערערת שתי טענות מרכזיות: האחת - כי נעלם משיקולי בית המשפט חלקה המשני של המערערת בפרשה נושא האישום; והשניה - כי בית המשפט לא נתן דעתו לנסיבות האישיות של המערערת ולצורך לסייע לה להשתקם ולזנוח את העיסוק בסמים.

טענותיו של ב"כ המערערת אינן מקובלת עלינו. כתב האישום מלמד כי חלקה של המערערת במעשה נושא ההרשעה, אינו נופל מחלקו של שותפה לאישום שנדון לעונש זהה; ואילו עברה של המערערת מלמד כי היא מעורה בסחר בסמים.

אכן, החיים לא האירו פנים למערערת. אביה ובעלה נרקומנים; ומאז ילדותה היא חשופה לפעילות של סחר בסמים. ברם, המערערת כבר הורשעה בעבר בעבירות בתחום זה; ובעת שעברה את העבירה הנוכחית היה תלוי מעליה עונש מאסר על תנאי בן 20 חודשים. בביצוע העבירה הנוכחית הוכיחה המערערת, כי רק עונש מאסר לתקופה ממשית, שבמסגרתו תזכה לטיפול מקצועי - לו היא זוכה בפועל - יוכל לסייע לה להיחלץ ממעגל הפשיעה בו היא נתונה. תסקיר שירות המבחן תומך בגישה.

ההלכה הפסוקה מציגה מגמה של החמרה עם אלה העוסקים בסחר בסמים קשים ובהפצתם; והעונש שנגזר על המערערת עולה בקנה אחד עם מגמה זו.

על המערערת לנצל, איפוא, את שירותי השיקום שמציעים לה שלטונות הכלא, כשהיא מצויה מחוץ לתחום השפעתו של בעלה; ובכך לסלול לעצמה את הדרך לחיים אחרים. הפחתת תקופת המאסר כשלעצמה, לא תסייע למערערת; ומאידך גיסא תסכל את הענין הציבורי שבהחמרת המאבק כנגד סוחרי הסמים ומפיציהם.

הערעור נדחה.