ע"פ 233/07 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער הוא דודה של קטינה ילידת שנת 1992. בכתב אשום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי במהלך השנים 2002 עד 2006, ביצע המערער, בתדירות גבוהה, עבירות מין בקטינה. המערער נהג להזמין אותה לביתו, מבקשה ללקק את צווארו, להחדיר את איבר מינו לפיה, ולשפשפו בידו. כמו כן, נהג המערער להתקלח עם הקטינה וללטף את חזה. במהלך שנת 2005 הסלימו מעשיו של המערער. במספר הזדמנויות הוא שכב על הקטינה, התחכך בה, וליקק את איבר מינה. במקרה אחר, באוגוסט 2005, החדיר המערער את איבר מינו לפי הטבעת של הקטינה, ועל כך חזר לאחר מספר שבועות, וחדל מכך רק כאשר אמרה לו הקטינה כי הדבר מסב לה כאבים. בחודש אפריל 2006 משך המערער את הקטינה למיטתו, נגע באיבר מינה, ולבסוף החל להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. כניסת חברו של המערער לחדר, מנעה את המשך האירוע.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום, ובעקבות כך הורשע בעבירות של מעשי סדום בבן משפחה, מעשים מגונים ואינוס בן משפחה. על כל אלה הוא נדון ל-10 שנות מאסר, 18 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את הקטינה בסכום של 25 אלף ש"ח.

הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה, ולא קיים איזון ראוי בין שיקולי הענישה השונים. לעניין זה מנה המערער את הנימוקים לקולא: הודאתו; חרטתו הכנה; ומניעת עדותה של הקטינה בבית המשפט. כן נטען, כי המערער עצמו היה בילדותו קורבן לתקיפה והתעללות מינית, והוא משווע להשתלב בתהליך טיפולי, הן כדי להבין את פשר סטייתו החמורה, והן כדי למנוע הישנותם של מעשים מסוג זה בעתיד. ועוד נטען, כי בעקבות חשיפת הפרשה, נודה המערער על ידי בני משפחתו, ועל כן כאשר ישתחרר יצטרך לבנות את חייו מחדש ללא סיוע ועזרה. לבסוף, מלין המערער כנגד שיעור הפיצוי, ברם לכך לא נוכל להתייחס מן הטעם הפשוט שהקטינה לא צורפה כמשיבה בערעור.

באשר להשגות כנגד העונש – אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קצרה כלל ועיקר, אולם היא תואמת את מדיניות הענישה של בית משפט זה. עיקרה של אותה מדיניות הוא שמי שתוקף קטין, ומקל וחומר אם הוא מנצל אותו לצורך סיפוק מיני, דינו כליאה ממושכת. חומרה כפולה ומכופלת אנו מייחסים לעבירות מין בקטינים המתבצעות בתוך המשפחה. עבירות אלו מבוצעות תוך ניצול תמימותו של הקטין והאמון שהוא רוחש לבן משפחתו המבוגר ממנו. בשלב הבא, כאשר הקטין מתחיל להבין כי המעשים המבוצעים בו אסורים בתכלית האיסור, הוא נקלע למצוקה נפשית עקב החשש שאם יחשוף את סודו לא יאמינו לו, ואף יוקע על ידי בני משפחתו הקרובים כבדאי. וכך חולפות להן השנים, ומי שהיה ילד לא ידע בפועל ילדות מהי, וגם את נערותו ועתידו כאדם בוגר קיפח התוקף, ואפשר ללא תקנה. בתוצאות קשות אלו אנו נתקלים פעם אחר פעם בערעורים המובאים בפנינו, ותסקיר הנפגע בעניינה של הקטינה בה עוסק ערעור זה, הוא דוגמה לכך.

הנה כי כן, אף שמדובר באדם לא צעיר, נעדר עבר פלילי, ראוי היה המערער לעונש שהושת עליו, ומותר להניח שעונש זה היה חמור יותר לולא אותם נימוקים לקולא שהיו לנגד עיניו של בית המשפט המחוזי.

הערעור נדחה.