ע"פ 2391/00 יצחק מור נ. מדינת ישראל

בחודש ינואר 1999, בשעת בוקר מוקדמת, נהג המערער במשאית גרר, והיה זה לאחר שעות רבות של נהיגה. המערער נרדם תוך כדי נהיגה, ורכבו סטה ופגע ברכב שנסע בכיוון נסיעתו, וכתוצאה מכך נהרגו שניים מנוסעי הרכב האחר, ושניים אחרים נפצעו, אחד מהם קשה.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום שהוגש נגדו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, ובעקבות כך הורשע בעבירות של הריגה, חבלה חמורה, וכן בעבירה נוספת לפי פקודת התעבורה.

בטרם טענו הצדדים לעונש, נתקבל תסקיר של שירות המבחן, וממנו עולה כי המערער גדל על רקע קשה מאוד, הצליח לבנות לעצמו מסגרת חיים, והוא נוטל אחריות מלאה למעשה שביצע. התאונה היתה מבחינתו אירוע טראומטי, שבעקבותיה נפגע בטחונו והערכתו העצמית. נראה בעליל, כי המערער מתייסר לנוכח התוצאה הקשה שנגרמה בעטיה של רשלנותו. שירות המבחן הביע את הדיעה, כי מאסר ממושך עלול להקשות על סיכויי שיקומו של המערער, והשירות גם היה סבור כי רצוי להעמיד את המערער בפיקוח, על מנת שניתן יהיה לסייע לו לאחר שיסיים לשאת בעונשו.

לנוכח אל אלה, גזר בית המשפט המחוזי למערער מאסר בן שנתיים, מאסר על תנאי וכן פסילת רישיון הנהיגה למשך עשר שנים.

הערעור מופנה כנגד העונש, ובא כוחו המלומד של המערער, עורך דין גולן, עתר לקצר את תקופת המאסר, הואיל ועל פי השקפתו, המקרה הנוכחי הינו חריג בקשת עבירות ההריגה המובאות בפני בתי המשפט, והואיל ונהיגתו הממושכת נבעה מהנחיית מעבידו.

גם שירות המבחן המליץ, בתסקיר עדכני, לקצר את תקופת המאסר, ובמקביל להעמיד את המערער בפיקוח השירות לתקופה של 18 חודשים, על מנת שיהיה ניתן ללוות אותו בהתמודדויות הצפויות לו ברמה האישית, הנפשית והתעסוקתית.

לנוכח המלצת שירות המבחן, הביע גם בא כוח המשיבה את הסכמתו להקלת מה בעונשו של המערער, על מנת שיהיה ניתן להעמידו במבחן, ועל רקע זה התלבטנו אם יש מקום ללכת לקראת המערער, ולאחר ששקלנו את נסיבותיו וטענותיהם של באי כוח הצדדים, הגענו למסקנה שהתערבות בגזר דינו של בית המשפט קמא לא תהיה מוצדקת. לנגד עינינו עומדת תופעת הקטל בדרכים הנמשכת ללא לאות, וגורמת נזק קשה, ובעיקר לאבדן חיי אדם ופציעתם של רבבות. את היקפו של הנגע הזה צריך ואפשר לצמצם, ואחת הדרכים היא על ידי השתתם של עונשים קשים וכואבים, במיוחד על מי שמגלה בדרך נהיגתו, כי גלומה בו סכנה למשתמשים בדרך. למרבה הדאבה, כזה הוא המערער, הואיל והאירוע הנוכחי שבגינו הוא נותן את הדין, על אף חומרתו המופלגת, אינו יחיד בעברו, ולחובתו רשומות הרשעות לא מעטות, וביניהן אחת שהתרחשה בחודש יולי 1996, כאשר המערער לא ציית לתמרור "עצור", נכנס לצומת תוך כדי חסימת דרכו של רכב אחר וגרם לתאונה שכתוצאה ממנה נחבל המערער עצמו חבלה של ממש ונפצע אדם נוסף. אותו הליך נסתיים בבית המשפט לתעבורה בחודש ספטמבר 1997, וכחלוף קצת יותר משנה, נמצא המערער מעורב בתאונה הנוכחית.

לאור כל האמור, ואף שנטיית הלב היא להקל בעונשו של מי שגם המדינה מסכימה ללכת לקראתו, לא סברנו שכך יש לעשות במקרה הנוכחי, ומכאן ההחלטה לדחות את הערעור - וכך אנו עושים.