ע"פ 2407/13 מוסטפא מחאמיד נ. מדינת ישראל

1.

בדיון שנערך בפנינו בא כוח המערער צמצם את ערעורו על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 31937-10-12, כב' השופט

י' כהן ) מיום 19.2.2013, אשר הופנה תחילה גם כלפי רכיב המאסר בעונש, רק לעניין חילוט הרכב. לטענתו, בנסיבות דנן לא היה מקום להורות על חילוט הרכב לאור הזיקה "המזערית" בין העבירה לבין השימוש ברכב, שכן לא נגרמו חבלות של ממש לשוטר המתלונן.

2.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, בו הודה המערער במסגרת הסדר טיעון, ביום 12.10.2012 נעצר המערער על-ידי שני שוטרים לביקורת, בזמן שנהג ברכב פרטי. אחד השוטרים ביקש מהמערער לכבות את המנוע, ותוך כדי כך הכניס את פלג גופו לתוך הרכב כדי להוציא את המפתח ממתג ההצתה. בשלב זה, כאשר פלג גופו העליון של השוטר מצוי ברכב, החל המערער לנסוע בעוד השוטר תלוי על הרכב. השוטרים קראו למערער לעצור ואף ירו לעבר גלגלי הרכב, אולם המערער לא עצר. לאחר מרחק נסיעה מסוים הצליח השוטר להפיל עצמו מהרכב וכתוצאה מכך נחבל. המערער נמלט מהמקום בעודו משליך מן הרכב שתי מחסניות וכן כדורים של כלי נשק.

3.

בית המשפט המחוזי דן את המערער לעונש של 24 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי. כן הופעל מאסר על תנאי בן 6 חודשים שהוטל על המערער בגזר דין קודם (ת"פ 50873-05-10 מיום 9.2.2011). בנוסף, בית המשפט הורה על חילוט הרכב באמצעותו בוצעה העבירה, וכן על פסילת רישיונו של המערער למשך 24 חודשים.

4.

דין הערעור להידחות. בית המשפט המחוזי קבע כי בענייננו מתקיימת עילת חילוט מכוח סעיף 39 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה ), וכי לא יהיה בחילוט הרכב משום ענישה בלתי מידתית, גם בהינתן עונש המאסר שנגזר על המערער. לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעות בית המשפט קמא. נטעים כי ה תנאים לחילוט הקבועים בפסיקה התקיימו בעניינו של המערער, אשר הורשע בדין בביצוע עבירה שנעשתה ברכב המצוי בבעלותו, אשר נתפס לפי סעיף 32 לפקודה (ראו למשל: ע"פ 623/78 סורני נ' מדינת ישראל , פ"ד ל"ג(3) 523, 525; רע"פ 5776/05 אודי ראובן נ' מדינת ישראל , פס' 4 (31.7.2005)). נוסף על כך, דומה כי המקרה שבפנינו הוא דוגמא מובהקת לקיומה של זיקה ישירה בין העבירות אשר יוחסו למערער, לבין הרכב, שכן בענייננו השוטר נחבל כתוצאה מכך שנגרר, בעודו תלוי על הרכב, על-ידי המערער. כך גם לעניין התחמושת שנשא עמו המערער ברכבו בעת שנעצר לראשונה. בהקשר זה יוער כי אין לקבל את הטענה ממנה ניסה להיבנות בא כוח המערער, לפיה קלות הפציעה של השוטר מפחיתה מן הזיקה בין העבירה המיוחסת למערער לבין הרכוש המחולט, שכן, במקרה דנן אין חולק כי הרכב שימש למעשה ככלי מהותי לביצוע העבירה (ע"פ 4148/92 חוסין מועד נ' מדינת ישראל (22.9.1994)).

סיכומו של דבר, הערעור אפוא נדחה.