ע"פ 2434/00 שמואל פלאטו שרון נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר:

המערער, יחד עם אחרים, קיבל בדרכי מרמה מחברה צרפתית (להלן: החברה) סכום העולה על עשרה מליון פרנקים צרפתיים (השווים כשני מליון דולר). המערער הודה במעשה זה על-פי הסדר-טיעון, והורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירה של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות.

בגדר הסדר-הטיעון, הציעו הצדדים לבית-המשפט לגזור על המערער 11 חודשי מאסר בפועל, ולחייבו בתשלום 1,200,000 דולר פיצויים לחברה. בית-המשפט המחוזי, בגזר-דין מפורט, לאחר שעמד על חומרת העבירה מחד, מול העונש המוסכם מאידך, הגיע למסקנה כי ראוי לקבל את הסדר-הטיעון, ככל שהוא נוגע למשך תקופת המאסר בפועל ותשלום הפיצויים. עם זאת, בית-המשפט המחוזי הוסיף על אלה גם מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים.

מכאן הערעור שבפנינו.

המערער טען, כי משקיבל בית-המשפט המחוזי את הסדר-הטיעון, לא היה רשאי להוסיף לגזר-הדין עונש החורג מההסדר.

לא מצאנו בטענה זו כל ממש.

כידוע, בעל הסמכות בגזירת-הדין הוא בית-המשפט לבדו, ועליו לבחון האם בנסיבות העניין משרת הסדר-הטיעון את האינטרס הציבורי. כאמור, בית-המשפט המחוזי קיבל בעיקרו את הסדר-הטיעון, והמערער נפטר מעונש מאסר כבד - שהוא העונש ההולם את הפשעים שביצע. בית-המשפט ראה להוסיף על העונש המוסכם מאסר על-תנאי, דבר המצוי, בוודאי, בסמכותו, והדבר נכון לעשותו.

מטרתו העיקרית של המאסר המותנה היא הרתעת העבריין מלחזור לפעילות פלילית. ראו ע"פ 823/84 מדינת ישראל נ' הררי,

פ"ד לט(2) 393, בע' 408. בענייננו, לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער, חייב האינטרס הציבורי להוסיף לעונש שעליו הוסכם בהסדר-הטיעון, גם עונש שנועד להרתיע את המערער.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.