פרטי ההליך
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2460/03
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' א' לוי
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
שארלי רבו רמוז
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי
בירושלים מיום 23.1.03, בת"פ 3126/02, שניתן על-ידי כבוד סגן-הנשיא י' צמח
תאריך הישיבה:
כ"ד בשבט תשס"ד
(16.2.04)
בשם המערער:
עו"ד מחמוד רבאח
בשם המשיבה:
עו"ד יאיר חמודות
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
המערער נמצא אשם בבית-המשפט המחוזי בירושלים בידוי אבנים לעבר ג'יפ משמר-הגבול. נגזרו עליו 18 חודשי מאסר, מתוכם שבעה חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד חומרת העונש.
הרשעתו של המערער מבוססת על עדותו של שוטר משטרת-ישראל (להלן: השוטר). השוטר נקרא למקום על-ידי משפחה, שהותקפה על-ידי משפחה אחרת, ובעוד הוא ממתין לתגבורת הגיעה ניידת משמר-הגבול (להלן: הניידת). הוא העיד כי ראה את המערער, יחד עם קבוצת בחורים, משליך אבנים לעבר הניידת, וכי הצליח הוא ללכוד את המערער כשבידיו אבן, אך יתר בני הקבוצה נמלטו. בעדות זאת של השוטר, נתן בית-המשפט אמון, ואילו עדותו של המערער, לפיה השליך הוא אבנים לעבר המשפחה היריבה ולא לעבר הניידת, נדחתה כבלתי-מהימנה.
עיקר טענת הסניגור בערעור שלפנינו, המושתתת על ביקור שערך בעצמו במקום, היא כי מהמקום שעמד לא יכול היה השוטר לראות את ידויי האבנים, וכי בית-המשפט המחוזי דחה בקשתו לביקור במקום.
טענה זו, כשלעצמה, אינה יכולה להשפיע על גורלו של הערעור. שכן, מקריאת מלוא עדותו של השוטר עולה, כי יידוי האבנים החל רק כשניידת משמר-הגבול התקרבה למקום, לאחר שנשמעו צעקות "משטרה!".
בנסיבות אלה אין מקום להתערב באמון שנתן בית-המשפט בעדותו של השוטר, שמכיר היטב את המקום. ההרשעה היא איפוא כדין.
בנוסף, לנוכח חומרתה של העבירה, העונש אינו מצדיק התערבותנו, גם אם מביאים בחשבון את התקופה שחלפה מאז ביצוע העבירה.
אנו דוחים, איפוא, את הערעור הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.
המערער יתייצב לריצוי עונשו בבית-המשפט המחוזי בירושלים, בתאריך 1.3.04, עד לשעה 12:00.
ניתן היום, כ"ד בשבט תשס"ד
(16.2.04).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת