ע"פ 2469/02 אבו פרחה מחמד סמיר נ. מדינת ישראל

בעקבות חילופי דברים בינו לבין אשתו חסם המערער בידיו את פיה ואפה של אשתו ולא הרפה ממנה עד שמתה מחנק. בשל מעשהו הואשם המערער ברצח בכוונה תחילה. הוא כפר בעובדות הנטענות בכתב האישום אך לקראת סיום פרשת הראיות של התביעה, הושג הסדר טיעון בין סניגורו לבין התביעה: האישום הומר לעבירת הריגה והמערער הודה בביצוע המעשה. במסגרת ההסדר הגבילה עצמה התביעה לבקשת עונש של חמש עשרה שנות מאסר, ואילו הסניגור ביקש מבית המשפט להסתפק בתקופת מאסר של עשר שנים.

בית המשפט המחוזי אימץ את בקשת התביעה וגזר על המערער חמש עשרה שנות מאסר. בערעור שלפנינו משיג המערער על חומרת העונש בטענה כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי לגזור על המערער את העונש שהתבקש על-ידי הסניגור, ועל כל פנים עונש יותר קל מזה שנתבקש על-ידי התביעה. כן צוין כי המערער (כבן 21 בזמן ביצוע העבירה), שאהב את אשתו המנוחה, ביצע את המעשה ברגע של חולשה, ובדיעבד הריהו מצר ומתחרט על המעשה שעשה. כן צוין כי למערער אין כל הרשעות קודמות.

לא מצאנו מקום להתערב בגזר-דינו של בית המשפט המחוזי. בגזר הדין צוין כי הנסיבות שבגידרן גרם המערער למותה של המנוחה מקרבות את מעשהו לעבירת רצח בכוונה תחילה. כן אמר בית המשפט:

אך חסד עשתה המאשימה, עם הנאשם בהמירה את העבירה לפי כתב האישום מרצח להריגה ובהגבילה עצמה לחמש עשרה שנות מאסר בפועל.

הערכה זו מקובלת עלינו. לא למותר להוסיף שקביעת העונש על-פי הסדר טיעון מוסכם בין הפרקליטים מהווה שיקול נוסף לאי התערבות בגזר הדין.

הערעור נדחה.