ע"פ 2474/11 נביל באסל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

ערעור זה עוסק בחבורה שקשרה קשר לשדוד משאיות בישראל ולהעבירן לשטחי הרשות הפלסטינית. כתב האישום המתוקן שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע עוסק בשלושה מבני החבורה – מחמוד ומוניר עבד רבו (המערערים בע"פ 2614/11, להלן: מחמוד ומוניר), ונביל באסל (המערער בע"פ 2474/11, להלן: נביל). השיטה בה פעלו הקושרים היתה זהה. הם נהגו להזמין נהג משאית לבצע הובלה, ולאחר מכן הובילו אותו למקום מבודד שם תקפו אותו, ולאחר שכפתו אותו הסיעוהו עמם ברכב אחר עד לקבלת הדיווח כי המשאית שנגנבה הגיעה לחברון. בדרך זו שדדו המערערים וחבריהם שתי משאיות, ומשניסו לעשות זאת בשלישית הם נלכדו. בכתב האישום נטען, כי בתאריך 5.7.08 התקשר מוניר (שביצע את ההתקשרויות גם במעשי שוד קודמים) לבעל חברת הובלה שכבר נכווה בעבר, וביקש ממנו לשלוח לו משאית. מאחר והפנייה אליו הפעם עוררה את חשדו, יצר אותו אדם קשר עם המשטרה, ומכאן ואילך פעל על פי הנחיותיה. הפעם נהג במשאית שוטר מוסווה, ובה הסתתרו ארבעה שוטרים נוספים. בשלב כלשהו הודיע הנהג כי הוא מסרב להמשיך בנסיעה, ואז נזעקו למקום אחדים מבני החבורה. בעקבות כך החל מאבק ומרדף אחר מחמוד ונביל שפעלו על פי הנחיותיו של מוניר, עד שנעצרו.

2.

המערערים הודו בכל אלה, ובעקבות כך הורשעו בשתי עבירות של שוד בנסיבות מחמירות וניסיון שוד, לפי סעיפים 402(ב) ו-403 לחוק העונשין. בהמשך, נגזר עונשם – מחמוד ונביל נדונו לשש וחצי שנות מאסר, בעוד ש מוניר נדון לשבע וחצי שנות מאסר. כמו כן, נגזרו למערערים מאסר על-תנאי, והם חויבו לשלם פיצוי כולל בסכום של 50 אלף ש"ח.

3.

המערערים סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר בעניינם. להשקפתם, אף שהמשיבה היתה רשאית לעתור למאסר של שש וחצי שנים, שגה בית המשפט באמצו רף ענישה זה. עוד נטען, כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיהם האישיות של המערערים, ולחלקם היחסי בביצוען של העבירות.

4.

לא מצאנו מקום או עילה להיעתר לערעורים. המערערים, תושבי הרשות הפלסטינית, גמרו אומר לשדוד משאיות מנהגיהן ולהעבירן לחברון. במהלך ביצוע זממם תקפו בני החבורה את הנהגים וכפתו אותם, ורק לאחר שהגיעה השיחה שבישרה על כך שהמשאיות הגיעו ליעדן, הובלו הנהגים למקום מבודד שם שוחררו. זו התנהגות בריונית ואלימה המעידה על החוטאים בה כעל מי שתעוזתם לא מבוטלת, וששום מכשול אינו עומד בדרכם לבצע את זממם. אם תוסיף לכך את העובדה שעניין לנו עם עבירות נפוצות בהן כרוכים סכנה לחייהם של נהגים ונזקים לפרט ולכלל, שוב אין ספק כי העונש שהושת על המערערים אינו לוקה בחומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעורים.