ע"פ 2490/02 פסטיק אלכסנדר נ. מדינת ישראל

השופט י' טירקל:

בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ) הרשיע את המערער, אחרי שמיעת ראיות, בעבירות של החזקת נשק (בשני אישומים), שידול להובלת נשק, הובלת נשק, היזק בזדון, יריות בשטח מגורים, סחיטה באיומים, קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם סחיטה, סחיטה באיומים, סחיטה בכוח, כליאת שווא והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה וגניבה. מדובר בפרשיה שבה פעל המערער כחבר בחבורה שביצעה את העבירות הנזכרות. בין היתר ירו המערער ונאשם נוסף לעבר שמשות של חנויות ומשרדים באשדוד, וכן כלאו אדם שעליו הטילו את מוראם וסחטו ממנו כספים. בית המשפט המחוזי גזר על המערער מאסר לתקופה של 9 שנים וכן הפעיל עונש מאסר מותנה של 18 חודשים, מתוכו 9 חודשים באופן חופף למאסר שהוטל, ו-9 חודשים במצטבר, כך שעל המערער לרצות מאסר של 9 שנים ו-9 חודשים.

המערער מערער על חומרת עונשו.

2.טענתה העיקרית של באת כוח המערער היא שהעונש שנגזר על המערער אינו הולם את עקרון אחידות הענישה. בפרשה הנדונה היו מעורבים ארבעה אנשים: על אחד מהם, איסק ריזנשווילי, שתואר כראש החבורה, נגזר מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 11 שנים ומחצה וכן הופעל מאסר מותנה של שנה באופן ששנה מתוך המאסר מצטברת ותקופה של ששה חודשים חופפת. על נאשם אחר, יורי קמחה, שתואר כעומד בדרגה נמוכה יותר במדרג חומרתם של המעשים, נגזר מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 7 שנים וכן הופעל מאסר על תנאי של 4 חודשים באופן חופף. על נאשם רביעי, אלכסנדר פיליפצ'וק, נגזר מאסר לריצוי בפועל לתקופה של 4 שנים ומחצה, וכן הופעל מאסר על תנאי לתקופה של ששה חודשים באופן מצטבר. לטענת באת כוח המערער ראוי היה שעונשו של המערער יהיה כעונשו של הנאשם קמחה, או אף פחות מכך, וכי ראוי היה שבית המשפט יביא בחשבון את חלקו הקטן של המערער במעשים, שהצדיק עונש קל יותר.

אין אנו רואים עם באת כוח המערער עין בעין. כפי שקבע בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין עומד המערער במקום השני במדרג חומרת המעשים, בהשוואה לריזנשווילי הנזכר, וכן היו מעשיו חמורים מן המעשים שבהם הורשע קמחה. לפיכך היתה הצדקה ל"החמרה בעונשו יחסית לעונשו של קמחה, אם כי כלל אחידות בענישה מחייב שמירה על סטנדרטים דומים של ענישה בלא סטייה קיצונית אלא רק אותה חריגה המתבקשת מהשוני שבין השניים". כפי שציין בית המשפט המחוזי. לא מצאנו, אפוא, הצדקה להתערב בעונש, שהוא אומנם חמור, אך אינו חורג מן המידה המקובלת בעבירות כאלו. אשר לנסיבותיו האישיות של המערער – שגם על כך עמדה באת כוחו – לא מצאנו גם כאן עילה להתערבותנו.

3. הערעור נדחה.