ע"פ 2491/05 מדינת ישראל נ. פלוני

השופטת ד' ביניש :

המדינה מערערת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ר' ברקאי ), בו נמנע בית המשפט מלהרשיע את המשיב בעבירות אשר קבע כי המשיב ביצע, וזאת בשל היותו קטין. בית המשפט הטיל על המשיב את דרכי הטיפול הבאים: פיקוח שירות מבחן בתנאי מגורים סגורים למשך 12 חודשים, התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח, לפיה יימנע מביצוע עבירות אלימות ורכוש, פיצוי המתלונן בסך 2,000 ש"ח, וכן שלוש מאות שעות עבודות שירות לתועלת הציבור, עוד חייב בית המשפט את המשיב להשתתף בקבוצה למניעת אלימות במשך 5 חודשים.

המעשים אשר המשיב הודה בביצועם במסגרת הסדר טיעון, הינם מעשים קשים וחמורים, הוא ביחד עם אחר תקפו קטין אחר בן גילם, היכו אותו, הפשיטו אותו מבגדיו, נטלו ממנו את מכשיר הטלפון הסלולרי שהחזיק, ואף ביזו אותו, בהותירם אותו ערום, לאחר שהזמינו את חבריהם לראותו, כמו כן הורשע המשיב בשתי עבירות נוספות שארעו באותה תקופה, והן עבירות התפרצות.

בית המשפט קמא דחה את בקשת התביעה להרשיע את המשיב ולשלחו למאסר, והוא עשה כן לאחר שהביא בחשבון את תסקירו המפורט של שירות המבחן לנוער. המשיב היה בן 15 בעת ביצוע העבירה, תסקיר שירות המבחן חשף תמונה עגומה באשר לילדותו ולנסיבותיו האישיות, עם זאת התרשם שירות המבחן, כי המשיב עשה "דרך ארוכה" מאז ביצוע העבירה ועד למועד בו הכריע בית המשפט קמא את דינו. מאז חודש ספטמבר 2004 שוהה המשיב בכפר הנוער "מנוף", עשה מאמצי שיקום ניכרים ושיתף פעולה עם הסביבה המטפלת. בהתחשב בכל אלה, המליץ שירות המבחן לבית המשפט קמא להימנע מלהרשיעו ולהטיל עליו של"צ ומבחן בתנאי מגורים למשך 12 חודשים. בית המשפט קבל את ההמלצה, ועל כך הערעור שלפנינו.

בערעורה מבקשת המדינה את הרשעתו של המשיב, ואינה מבקשת כי נחמיר בעונשו. טיעוניה של המדינה כבדי משקל, והיא מפנה לפסקי דין שניתנו בבית משפט זה, ובהם נקבע כי בעניינו של קטין אשר נקבע כי ביצע עבירה, ובית המשפט מבקש להשית עליו דרכי טיפול, על פי סעיף 24 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971, יש ליתן משקל לא רק לשיקולים האינדיבידואלים ולסיכויי שיקומו של הקטין, אלא לשקול מנגד גם את השיקול הציבורי ובגדרו את חומרת העבירה וצרכי ההרתעה וההגנה על הציבור; לפיכך יש לתת משקל רב לצורך להרשיע גם קטינים לשם הגנה על הציבור ולשם הרתעה. אכן, הכלל הרחב הוא כי יש מקום להרשיע עבריינים גם כאשר מדובר בקטינים, וגם כאשר יש כוונה להפעיל אמצעי טיפול, ובמיוחד כך, בעבירות אלימות אשר לצערנו פשטו בקרב צעירים וקטינים. עם זאת, אין בית המשפט פטור מלבחון כל מקרה ונסיבותיו. בענין שלפנינו, היה הקטין, כאמור בן 15, בעת ביצוע העבירות; מאז חלפו קרוב לשנתיים ובזמן שחלף עשה המשיב מאמצים רבים להשתקם. קצינת המבחן לנוער פירטה בפנינו את הישגיו במסגרת מאמצים אלו; הוא מבצע את עבודות השירות שהוטלו עליו, נמצא במסגרת טיפולית, ואף עמד בלימודים ובמבחני בגרות, והצפי שמציג שירות המבחן בעקבות הטיפול - הינו חיובי. שירות המבחן בדעה כי הרשעתו של המשיב בשלב זה של דרכו, עלולה לפגוע בתכניות השיקום המיועדות לו.

בנסיבות אלה, לא ראינו לקבל את הערעור, ולהרשיע את המשיב. עם זאת סברנו כי תקופת המבחן שהושתה על המשיב היא קצרה יתר על המידה, בהתחשב בתהליכים שעליו לעבור בדרך השיקום. לפיכך החלטנו, בהסכמת באת-כוח המשיב ושירות המבחן לנוער להאריך את תקופת המבחן שהוטלה עליו ב-12 חודשים נוספים, כך שתקופת המבחן הכולל תעמוד על 24 חודשים.

בכפוף להארכת תקופת שירות המבחן הערעור נדחה.