ע"פ 2499/97 יוסף טופול נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

1 הערעור שלפנינו מופנה כנגד גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר הטיל על המערער עונש מאסר של חמש-עשרה שנים. המערער הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, ב- 53 פרטי אישום בגין זיוף מסמכים בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף, רישום כוזב במסמכי תאגיד, מרמה והפרת אמונים בתאגיד, גניבה בידי עובד, וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הסדר הטיעון נערך בתום שמיעה ממושכת של ראיות ולאחר שהתנהל משפט זוטא. לפי הסדר הטיעון, חזר בו המערער מכפירתו בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, והוא הורשע על פי העובדות שיוחסו לו בכתב אישום מתוקן. לא נערך בין המערער לבין התביעה כל הסדר ביחס לעונש.

העבירות אשר בהן הורשע המערער התייחסו לסכומי עתק ובוצעו בנסיבות יוצאות דופן בחומרתן. המערער עבד בחברת "אמות השקעות בע"מ" (להלן: חברת אמות), שהיא חברה ציבורית שבעלי מניותיה הינם, בין השאר, חברת נאמנות של בנק הפועלים, קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות, קרן השקעות של חברת העובדים, בנק הפועלים ואחרים. המערער עבד בחברת אמות משנת 1970 ועד שנת 1996, ושימש כמנהל חשבונות וחשב של החברה. במסגרת תפקיד זה היה אחראי בין השאר על תשלומים אותם חבה החברה לגופים שונים שעימם היו לה קשרים כלכליים ומסחריים.

המערער ניצל את תפקידו זה תוך מעילה באמון, בכך שבמשך שנים גנב שיקים של החברה אותם משך על שם בדוי, הסבם והפקידם בחשבונותיו ובחשבונות בני משפחתו.

המעשים אשר בגינם הורשע המערער משתרעים על-פני תקופה ממושכת של עשר שנים. כעולה מכתב האישום, תחילה גנב המערער סכומי כספים קטנים יחסית באמצעות שיקים שזייף ללא סמכות, ולאחר מכן גנב באותה דרך סכומים של מאות אלפי שקלים בכל הזדמנות. סכומי הגניבות אשר בגינן הורשע המערער, מגיעים בערכם כיום לסך של כ- 22 מליון ש"ח. כספי הגניבה שימשו למימון חיי מותרות ולרכישת נכסים בארץ ובחו"ל, אך עיקר סכומי הכסף שנגזלו לא נתגלו עד היום.

2.בגזר דינו, פירט השופט המלומד של בית המשפט קמא את הנסיבות החמורות הכרוכות בביצוע העבירות. הוא ציין את העובדה שעד לסיום ההליכים לפניו, לא הביע המערער חרטה על מעשיו, ולא השיב את הגזילה. בית המשפט קמא ציין כי לא ניתן הסבר מניח את הדעת לאן נעלמו כספי הגזילה, ולפיכך לא שוכנע כי הטענות שהעלה המערער ביחס למאמצים שעשה להשבת הכספים, משקפות את המצב לאשורו. השופט נתן משקל רב לחשיבותה של החזרת כספי הגזילה כשיקול להקלה בעונש. בסיכום גזר הדין קבע השופט קמא כי נסיבותיו האישיות של המערער מתגמדות נוכח כובד עבירותיו החמורות "ונוכח הלך מחשבתו המושחת, ואף נוכח אי השבת כספי הגזילה על-ידו". מטעם זה, קבע השופט כי ראוי שהמערער ישא בעונש כבד, והשית עליו, כאמור לעיל, עונש של חמש-עשרה שנות מאסר בפועל. כן קבע השופט קמא כי על המערער לשלם לחברת אמות פיצויים בסך של 3,672,600 ש"ח.

3.לפנינו, טען בא-כוח המערער כל שניתן כדי לשכנענו שהעונש אשר נגזר על מרשו חמור יתר על המידה, ובעיקר טען כי חורג הוא מן העונשים שהוטלו על עבריינים בנסיבות דומות; לטענת הסניגור, גם אם בעבר הוטלו עונשים מחמירים על עבירות מן הסוג אשר מרשו הורשע בהן, הרי ניתן לומר כי במקרים החמורים ביותר אשר נחשפו בשנים האחרונות, לא הוטלו עונשים שדרגת חומרתם דומה לעונש אשר הוטל על מרשו. כעולה מטיעונו, מחייב הכלל של אחידות הענישה הפחתה משמעותית בעונש.

מנגד, הדגישה באת-כוח המדינה את אופיים החמור של המעשים, את חומרתה של המעילה בכספי הציבור שנעשתה מתוך רדיפת בצע לשמה, ואת הסכומים הגבוהים אשר גנב המערער. בהפנותה לפסקי-הדין של בית משפט זה, הסתמכה בעיקר על פסק-הדין בע"פ 395/75 מיכאל צור נ' מדינת ישראל, פ"ד ל (2) 589.

4.שקלנו את טענות הצדדים ובחנו האם יש מקום להתערבותנו בעונש שנגזר על המערער. המעשים בהם הורשע המערער הם מעשי שחיתות חמורים, אשר על פי אופיים, יש בהם כדי לפגוע באושיותיה של חברה מתוקנת. הנימה אשר עלתה מטיעוני הסניגור, כאילו נהוג "בתקופתנו" להסתפק בעונשים קלים יותר מבעבר בגין עבירות של שחיתות, גניבה ושליחת יד בכספי הזולת, נשמעה צורמת לאוזנינו. עבירות שחיתות המתייחסות לסכומי כסף גדולים, מחייבות מדיניות של החמרה ומסר חד משמעי בדבר הסיכון הנשקף לחברה בישראל ולערכיה כתוצאה ממעשי שחיתות, גניבה ומעילה באמון. ראוי, איפוא, כי העונש המוטל בגין עבירות מסוג זה יהא בו כדי להרתיע עבריינים בכח ולמנוע מהעבריין בפועל להנות מפירות מעשיו האסורים.

גם כיום, לא נס ליחם של הדברים אשר אמר בית משפט זה בע"פ 395/75 הנ"ל מפי השופט ח' כהן:

"... לענין מידת העונש אינו דומה קלונה הרב של עבירה כשהיא נעברת בידי איש משכיל ונשוא פנים, לקלונה הפחות שבאותה עבירה כשהיא נעברת בידי בור ואביון: עבירתו של בעל "הצווארון הלבן", המקפיד על נקיון בגדיו ומזניח נקיון-כפיו, חמורה פי כמה, ועונשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים."

(שם, בע'מ 598)

5.שקלנו את חומרתם של המעשים בהם הורשע המערער, ונתנו דעתנו למדיניות הענישה ההולמת עבירות שבוצעו לשם התעשרות קלה תוך מעילה באמון ושחיתות המידות. בהתאם לאמות המידה הראויות, אכן מוצדק היה להחמיר בעונשו של המערער. אף על פי כן, הגענו למסקנה כי תקופת המאסר שנגזרה על המערער הינה יוצאת דופן בחומרתה ביחס לעונשים שהוטלו עד כה על ידי בתי המשפט, הן בעבירות "צווארון לבן" והן בעבירות חמורות אחרות. גם אם ראוי לקבוע מדיניות ענישה מחמירה בעבירות מהסוג בהן הורשע המערער, הרי אין לבטל את עקרון האחידות בענישה, ויש להביאו בגדר השיקולים המובאים בחשבון בעת גזירת הדין. נראה לנו כי שיקול זה לא בא כלל לידי ביטוי בעונש שנגזר על המערער.

מטעם זה, ראינו מקום להקל במידת-מה בעונשו של המערער, ולהעמיד את עונשו על 12 שנות מאסר בפועל. יתר חלקי גזר הדין של בית-המשפט קמא יישארו בעינם.

אשר על כן, ובהתאם לאמור בפסקה האחרונה לעיל, הערעור מתקבל.

ש ו פ ט ת

המשנה לנשיא ש' לוין :

אני מסכים.

המשנה לנשיא

השופט י' זמיר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש.