ע"פ 2506/96 דניאל מורלי נ. מדינת ישראל

ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע"פ 2506/96

בפני: כבוד הנשיא א' ברק

כבוד השופט א' מצא

כבוד השופט מ' חשין

המערער : דניאל מורלי

נגד

המשיב ה : מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי

בבאר שבע מיום 29.2.96 בת.פ. 39/94

שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא ג' גלעדי

והשופטים צ' סגל, נ' הנדל

תאריך הישיבה: כ"ה בחשוון התשנ"ח (25.11.97)

בשם המערער : עו"ד אוריאל עינב

בשם המשיבה: עו"ד יהושע למברגר

פ ס ק - ד י ן

השופט א' מצא :

ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפיו הורשע המערער בעבירת רצח, כמשמעה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז1977-, ונידון למאסר עולם.

2.המנוח ריאד חסן סילמייה, כבן 35, תושב הכפר אידנא, עסק בהובלת משאות. ביום 25.3.94, סמוך לאחר השעה 3 אחר הצוהריים, נהג המנוח במשאיתו בכביש קריית-גת - חברון, לכיוון חברון. כקילומטר אחד מזרחית לצומת נחושה עצר בימין הדרך ויצא מן המשאית. אותה שעה נהג המערער בכביש האמור, במכונית "מזדה" פרטית בצבע אדום, מכיוון חברון לכיוון צומת נחושה. ברשות המערער היה תת-מקלע מסוג עוזי. בהגיעו למקום עמידתה של המשאית עצר את מכוניתו ומבעד לחלון המכונית ירה מספר כדורים לעברו של המנוח. אחד הקליעים פגע במנוח, באזור המפשעה. פציעתו היתה אנושה. הוא הובהל לבית החולים ושם נקבע מותו.

לאחר שירה במנוח עזב המערער את המקום ונסע לכיוון קריית-גת. משהגיע ליעדו (דירת קרוביו בקריית-גת) התקשר טלפונית לתחנת המשטרה המקומית. בשיחתו עם היומנאי ביקש לברר, אם המשטרה מחפשת אחר נהג של מכונית "מזדה" בצבע אדום שביצע ירי; ומשהשיב היומנאי לשאלתו בחיוב, אמר המערער כי הוא היורה המבוקש ומסר את הכתובת בה הוא ממתין. סמוך לאחר מכן נעצר לחקירה. ברשותו נמצאו נשקו ויומן אישי. ובתום החקירה הועמד לדין.

3.האירוע בו מצא המנוח את מותו התרחש ביום שישי, ערב חג הפסח. בשעות לפני הצוהריים יצא המערער במכוניתו מבית קרוביו בקריית-גת ונסע לכיוון חברון. ביחס למטרת נסיעתו העיד המערער, כי נסע לאסוף את בני משפחת אחיו המנוח (גיסתו וילדיה), מביתם בישוב אדורה, ולהביאם לבית המשפחה באשקלון כדי לחגוג ביחד (למחרת בערב, מוצאי-שבת) את ליל הסדר. בקרבת אדורה ניצב גלעד שהוקם לזכר אחיו המנוח, והמערער, כדבריו, תיכנן לבקר בדרכו גם במקום הגלעד. אלא שתכניתו, כדבריו, השתבשה. במהלך הנסיעה, סיפר, תקפו אותו כאבי ראש עזים ולפיכך עצר למנוחה ארוכה במזנון תחנת הדלק שבקרבת צומת בית-גוברין. לאחר השעה 2 יצא לדרכו לכיוון אדורה. אך בסביבת כפר זוהרים נתקף, שוב, כאבי ראש ובחילה. בשל כך, ומחשש שאם ימשיך בדרכו לא יספיק לשוב לאשקלון לפני כניסת השבת, החליט לשוב על עקבותיו, מבלי לבקר בגלעד לזכר אחיו ומבלי לאסוף את גיסתו וילדיה מביתם. הוא ביצע סיבוב פרסה ויצא לדרך, מערבה, לכיוון שממנו בא. לפני הגיעו לצומת נחושה, הבחין בבחור שניצב באמצע הכביש וסימן לו לעצור. מעברו השני של הכביש חנתה משאית. מלכתחילה סבר, כי האיש מבקש עזרה. כשהתקרב נוכח שהמשאית נושאת לוחות זיהוי כחולות, אך מאחר שהלה עמד במרכז הכביש נאלץ לעצור. האיש פנה אליו בערבית, אותה לא הבין, אך כיון שדיבר בכעס, וגם ממראהו ניכר שהוא כועס, התרשם המערער שהלה מגדף אותו. לפתע, סיפר המערער, ניפנה האיש לעבר המשאית, נטל ממנה דבר-מה ומיד רץ לעברו כשאחת מידיו מונפת לאחור והוא קורא בקול "אללה הוא אכבר". המערער, כדבריו, התרשם כי המנוח עומד לתקפו באמצעות חפץ כלשהו. לפיכך, ובמטרה להגן על חייו, נטל את נשקו מעל רצפת המכונית, הסיט את הניצרה למצב של ירי אוטומטי ומבעד לחלון הפתוח ירה צרור, או שני צרורות קצרים, תחילה מתוך המכונית ובהמשך תוך הוצאת הנשק מבעד לחלון. את הירי, אומר המערער, כיוון לעבר רגליו של המנוח. משהתמוטט המנוח הבחין המערער בכלי-רכב ערביים המתקרבים למקום. מחשש להיפגע לא יצא מן המכונית ונסע לדרכו; ורק משהגיע לבית קרוביו בקריית-גת התקשר למשטרה.

4.המערער התגונן בטענת הגנה עצמית. לגירסתו, עמד המנוח לתקפו, ומשחש כי חייו נתונים בסכנה מוחשית, נאלץ להשתמש בנשקו להדיפת התקיפה. לחלופין טען, כי גם אם שגה בהבנת כוונותיו של המנוח, לפחות דימה בכנות, כי חייו נתונים בסכנה, ומחמת טעותו במצב הדברים, יש לפטרו מאחריות פלילית לתוצאות מעשהו. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלו מכול וכול. התרשמותו מעדות המערער, שבפסק-דינו ניתח אותה לפרטי-פרטיה, היתה שלילית ביותר. ומכלל הראיות האחרות שהובאו לפניו העלה את המסקנה, כי המערער רצח את המנוח בדם קר, ככל הנראה כמעשה נקם על מות אחיו, שכשנה קודם לכן, בקרבת מקום האירוע, מצא את מותו בתאונה שהמערער ייחס את גרימתה למעשה מכוון של מחבלים ערביים.

בערעור שלפנינו ביקש סניגורו של המערער לשכנענו, כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעותיו העובדתיות ובמסקנותיו המשפטיות. הראיות האחרות, טען, לא סתרו את גירסת המערער; ומכל מקום, בפני בית המשפט לא הובאה ראיה מספקת שבמעשהו של המערער התקיים יסוד ההחלטה להמית, ולפיכך לא הונחה תשתית מספקת להרשעתו ברצח בכוונה תחילה. לחלופין, טען הסניגור, כי נסיבות האירוע וכן מצבו הנפשי של המערער, כפי שהוכח לפני בית המשפט המחוזי, הצדיקו הימנעות מגזירת עונש של מאסר עולם והטלת עונש מופחת, בגדר שיקול הדעת הנתון לבית המשפט לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

העיון בראיות ובטענות הפרקליטים הביאני למסקנה, כי אין יסוד להתערבותנו בהרשעת המערער. הכרעתו של בית המשפט המחוזי התבססה, לא רק על דחיית גירסתו של המערער ביחס לקורות ההתרחשות, אלא גם על מיגוון של ראיות אחרות, ישירות ונסיבתיות. בית המשפט המחוזי סקר את הראיות בהרחבה, בחן אותן ביסודיות ונימק היטב ובפירוט רב את המסקנות שהעלה מהן. בדין, לדעתי, קבע בית המשפט המחוזי, כי אשמת המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה הוכחה נגדו מעבר לספק סביר. כן לא מצאתי יסוד לטענות הסניגור, שמצבו הנפשי של המערער הצדיק להחיל עליו את דוקטרינת העונש המופחת.

5.הערעור על ההרשעה בעבירת רצח סמך, בראש ובראשונה, על גירסתו העובדתית של המערער. דא עקא, שבית המשפט המחוזי דחה את גירסת המערער כבלתי-מהימנה; ובקביעה זו אין כל מקום להתערבותנו.

אפתח בכך שגירסת המערער, כי מטרת נסיעתו היתה להסיע את גיסתו וילדיה, מביתם באדורה לבית-הוריו באשקלון, עוררה, למצער, תמיהות קשות. המערער הודה שכלל לא תיאם עם גיסתו מראש את דבר בואו, וכן שלא התקשר עימה מתחנת הדלק (בה התעכב, על-פי גירסתו, כשעתיים) כדי להודיעה שיגיע באיחור. ובפועל, כעולה מגירסתו, כלל לא נסע עד לאדורה. גם גיסתו, כפי שהסתבר, כלל לא המתינה לבואו, אלא יצאה לדרך עם ילדיה, בשעה 11 לערך, בהסעה אחרת. המערער סיפר, כי מדי יום שישי, כדבר-שיגרה, נסע לאדורה במטרה לאסוף את גיסתו וילדיה ולהביאם לאשקלון. לכן, הסביר, לא ראה צורך להודיע לגיסתו מראש על בואו, או על איחורו. אם כך הדבר, קשה להלום, מה ראה להתעכב בתחנת הדלק זמן רב כל כך, ומה ראה להפסיק את נסיעתו בסביבת הכפר זוהרים, כברת-דרך קצרה מאדורה, ולשוב על עקבותיו, מבלי להגיע לבית גיסתו הממתינה לבואו. גיסתו של המערער, שביקשה לתמוך בהסבריו, אמנם אישרה בעדותה, כי בכל יום שישי אכן בא המערער לאספה; כי מעולם לא תיאם עימה את דבר בואו מראש, ומעולם לא הכזיב. אך התמיהה שעוררה עדות הגיסה אינה פחותה מן התמיהה שעוררה גירסת המערער. ממה שתיארה התחייב, כי תמתין לבואו, וקשה להלום, מה ראתה לצאת לדרך עם ילדיה בהסעה אחרת כבר בשעה 11.

גם תיאוריו של המערער, ביחס לקורות האירוע עצמו, לקו בסתירות בנושאים מהותיים: לנוכח גירסתו, כי המנוח עמד לתוקפו, נחקר המערער, שוב ושוב, בשאלה אם המנוח היה חמוש. כשנשאל, סמוך לאחר מעצרו, אם המנוח החזיק בחפץ כלשהו, השיב כי למנוח "לא היה כלום"; ואכן, בזירת האירוע לא נמצא כלי או מכשיר העשוי לשמש כאמצעי-תקיפה ושניתן לשייכו למנוח. ואולם באימרתו הראשונה (מיום 28.3.94) מסר המערער, כי הבחין ב"משהו" בידו של המנוח. כשנשאל (באותו היום), אם למנוח היה נשק, השיב: "לא ראיתי. ראיתי כלי עליו, אני יודע מה זה היה? סכין, נשק לא יודע מה זה היה. ברזל, מוט, לא יודע מה". במהלך שיחזורו הראשון של האירוע, למחרת היום, אמר, כי המנוח רץ לעברו כשהוא מסתיר יד אחת מאחורי גבו, ולכן הוא משער (אף כי לא ראה) כי המנוח החזיק בחפץ כלשהו. אלא שעוד במהלך אותו השיחזור חזר לגירסתו הקודמת וטען, כי ראה דבר-מה בידי המנוח, הגם שלא יכול לזהות מה היה החפץ: "היה לו משהו ביד. את מה שהיה לו פיזית אם זה אקדח, סכין, אבן, ברזל לא יכול לזהות את זה". באימרה מאוחרת יותר (מיום 18.4.94) היה מעט יותר מסויג: "כן, אני חושב שהוא לקח משהו מהאוטו שלו", וכשנשאל "מאיפה מהאוטו שלו?" השיב: "מהקבינה". במהלך השיחזור השני של האירוע (ביום 11.5.94) מסר תיאורים יותר נחרצים: "הוא פתח אותה (את דלת תא המשאית - א' מ') ובריצה בא לי, בקפיצה בא אלי וצעק 'אללה אכבר', עם איזה מכשיר קהה ביד. מה היה לו ביד בוודאות אני לא יכול להגיד...". ולהלן: "רץ וחזר אלי עם מכשיר קהה ביד עם תנופה כזאת שביד מאחורה". בתחילת עדותו במשפט הסביר, כי לא ראה בידי המנוח חפץ כלשהו, אלא רק כי הבין שהמנוח "לקח משהו, או היה לו משהו ביד לפני כן". להלן - ובניגוד לאשר אמר בתחילת עדותו - שח המערער כי ראה שהמנוח "הכניס ידו למשאית" ו"לקח משהו מהמשאית"; ואולם בחקירתו הנגדית הודה, כי לאמיתו של דבר, לא הבחין בחפץ כלשהו בידיו של המנוח.

שאלות נוספות, שעוררה טענת ההגנה העצמית שהעלה המערער, התייחסו לנסיבות השימוש שעשה בנשקו, ובעיקר: כלום כיוון את נשקו לעבר המנוח והאם התכוון לפגוע בו. בפתח חקירתו, ביום האירוע, סיפר המערער, כי משניסה המנוח לתקפו, "לקח את העוזי ... כיוון אותו לעבר אותו האדם וירה צרור באוטומט". באימרה שמסר ביום 28.3.94, וכן בשיחזור הראשון שערך, מסר המערער כי ירה לכיוון רגליו של התוקף. בעדותו במשפט דבק בגירסה כי לא התכוון להרוג את המנוח, אלא רק להדוף אותו ולגרום שיברח, ולכן ירה לכיוון רגליו, "מלמעלה למטה". אלא שמומחה הנשק, שבדק את זירת הירי, גילה, כי חמישה מבין הקליעים שמקומות פגיעתם אותרו נורו על-ידי המערער, ממקום מושבו ליד ההגה, מבעד לחלון מכוניתו, כלפי מעלה; ובכך נשללה גירסת המערער שבזמן הירי כיוון את נשקו כלפי מטה, לעבר רגליו של המנוח. זאת ועוד: בכל שלבי החקירה, ועד להגשת כתב האישום נגדו, טען המערער כי ירה מתוך המכונית. אלא שבבדיקת הזירה הוברר, כי רק שני תרמילים נמצאו בתוך המכונית, בעוד שעל הכביש נמצאו חמישה תרמילים. לנוכח מימצא זה, עליו עמד הסניגור לראשונה מן העיון בראיות לאחר הגשת כתב האישום, נתבקשה המשטרה לגבות מן המערער אימרה נוספת ולערוך עימו שיחזור נוסף. עתה הסביר המערער, כי לאחר שדרך את הנשק, ונפלטו ממנו שתי יריות, הוציא את הנשק מבעד לחלון והמשיך לירות. בית המשפט המחוזי התרשם, שגירסה זו נועדה להתאים את תיאורו של המערער למימצאים הפיסיים שנתגלו בזירה. אך בשונה מן הגירסה המקורית, שעל-פיה פתח המערער בירי בהול, העידה הגירסה החדשה על ירי מתוכנן שההיערכות לקראתו מצריכה זמן. אילו היה זה נכון כי הותקף, הדעת נותנת שלא עמד לרשותו הזמן הדרוש להיערכות לירי תוך הוצאת הנשק מבעד לחלון; ומכך שהזמן הדרוש להיערכות לקראת ירי כזה אמנם עמד לרשותו, מתחייבת המסקנה כי בעת שירה לא היה המערער נתון לתקיפה, ואף לא דימה מתוך טעות שהוא נתון לתקיפה כזאת.

6.דחיית גירסת המערער, ביחס לקורות האירוע, מעמידה את השאלה על מה ולמה פתח המערער באש לעבר המנוח והרגו? התשובה לשאלה זו מצויה בעדויות שהביאה התביעה במשפטו של המערער, ואשר זכו לאמונו של בית המשפט.

דקות ספורות לאחר הירי הגיעו למקום האירוע כמה מתושבי הסביבה. שלושה מאלה מסרו הודעות בחקירת המשטרה והתייצבו כעדים מטעם התביעה במשפטו של המערער. האחד, עימאד עודה חרוב, הוא בעל דוכן בתחנת הדלק בה השתהה המערער בצוהרי אותו היום. שני האחרים, סעדי מחמוד נימר ודיב מחמוד נימר, הם קרוביו של המנוח ומתושבי הכפר אידנא. המנוח, שנמצא מוטל על הכביש סמוך לדלת משאיתו, היה עדיין בהכרה. לחרוב סיפר המנוח, כי בעל מכונית אדומה (שהמנוח זכר חלק ממספר הרישוי שלה) עצר בקרבת משאיתו החונה, ירה בו ונסע לדרכו. לקרוב משפחתו, סעדי מחמוד נימר, סיפר המנוח כי ירד ממשאיתו כדי להתפלל ואדם שנהג במכונית אדומה ירה בו. קרובו השני של המנוח, דיב מחמוד נימר, שאף הוא שוחח עם המנוח במקום המעשה, סיפר בעדותו, כי באותו הבוקר יצא המנוח מן הכפר לביצוע הובלה אחת, אך משסיים הובלה זו, לערך ב10- לפני הצוהריים, טילפן אליו והודיעו כי נקרא לביצוע הובלה נוספת ולפיכך לא יגיע אל המסגד שבכפר לתפילת אחר הצוהריים אלא יתפלל בדרך. בית המשפט המחוזי לא ראה יסוד לפקפק באמיתות דבריהם של עדים אלה. לעובדה שעד לאובדן הכרתו הספיק המנוח לשוחח לפחות עם אחד מקרוביו, שישב לידו, נמצאה תמיכה בעדותו של השוטר רס"פ יהודה כהנא, שהוזעק והגיע לזירת המעשה זמן קצר לאחר הירי. תיאור האירוע על-ידי המנוח היווה אימרת שכיב מרע, שנמסרה על-ידיו בפני העדים שסבבו אותו. ותיאור זה סתר לחלוטין את תיאורו של המערער.

7.העד חרוב, בעל הדוכן בתחנת הדלק, האיר בעדותו עובדה חשובה נוספת. לדברי העד, הכיר את המערער מביקוריו התכופים בתחנה, וגם בצוהרי אותו היום ראה את המערער בתחנה. חרוב סיפר כי בשעה 3 אחר הצוהריים לערך, משסיים את עבודתו בתחנה, נסע ב"טרמפ", מצומת בית-גוברין לצומת נחושה. כאן ירד והמתין להסעה כלשהי לכיוון חברון. לאחר המתנה שארכה כעשר דקות הבחין ברכבו של המערער, שהתקרב לצומת מכיוון חברון. בהגיעו לצומת עצר המערער את רכבו ושוחח עם "בחור דתי", שעמד בשולי הדרך מעברו השני של הכביש. אחר כך סובב את רכבו ופנה בחזרה לכיוון חברון שממנו הגיע. העד סיפר, כי משנוכח שהמערער פונה בחזרה לכיוון חברון, עיכב את רכבו וביקש לנסוע עימו עד למחסום צה"ל שבצומת תרקומיה, אך המערער השיב כי אינו יכול לאספו והמשיך בדרכו. סמוך מאוד לאחר מכן שמע חרוב יריות מכיוון הכביש לחברון, ועד מהרה הבחין, שוב, במערער שנכנס ברכבו לצומת מכיוון חברון והמשיך בנסיעה לכיוון קריית-גת. בשלב זה הגיע למקום רכב ערבי וברכב זה נסע חרוב למקום הירי, שהיה במרחק קצר מאוד מן הצומת.

עדותו של חרוב, שבית המשפט המחוזי קיבל אותה כמהימנה, סתרה בעליל את גירסת המערער. בעוד שלדברי המערער, נתקל במנוח בעת שהיה בדרכו מסביבת הכפר זוהרים (שם, כדבריו, החליט שלא להמשיך לאדורה ולשוב על עקבותיו) לכיוון הצומת, הרי שמעדות חרוב נבע, כי דקות ספורות לפני הירי הגיע המערער אל הצומת מכיוון חברון, הסתובב על עקבותיו ונסע בחזרה לכיוון שממנו הגיע, וכי מיד לאחר הירי חזר ושב על עקבותיו, והפעם לכיוון קריית-גת. יתר על כן: מעדות חרוב עלה, כי הגירסה אותה מסר המערער, כאילו המנוח אילצו לעצור את רכבו וניסה לתקוף אותו בהיותו בנסיעה לכיוון הצומת, לא היתה אמת. מה שהתבקש ממנה (לפחות לכאורה) הוא, כי בדרכו אל הצומת הבחין המערער במשאית החונה, נמלך בדעתו ושב על עקבותיו. לאחר שחלף על פני המשאית שב וחזר על עקבותיו, ירה במנוח, שהתפלל או התכונן לתפילה בשולי הדרך שמשמאל לכיוון נסיעתו, והמשיך בנסיעה לכיוון קריית-גת.

8.התשריט המתואר של מהלכי המערער, הנובע מגירסתו של חרוב, לא יכול היה להתקבל אלא אם הוברר כי המערער היה מוכן ומזומן לירות בערבי אלמוני, שהבחין בו באקראי על אם הדרך, וזאת ללא כל סיבה נראית לעין. אלא שבית המשפט המחוזי קבע, כי גם לביסוסה של מסקנה חמורה ומרחיקת-לכת זו הניחה התביעה בסיס ראייתי משכנע.

הדברים, כמסתבר, קשורים בתגובתו הקשה של המערער על הריגת אחיו. האח, ששירת כקצין במשמר הגבול, ניספה בתאונת-דרכים שאירעה בפברואר 1993 בכביש תרקומיה-אידנא, ממערב לישוב אדורה בו התגורר. המערער אהב את אחיו, ומאז מותו התמסר לטיפול במשפחתו. הוא האמין, כי ההתרחשות בה נהרג אחיו, לא היתה תאונת-דרכים אלא פיגוע מכוון שנגרם על-ידי מחבלים; ובשיתוף עם הישוב אדורה הקים גלעד לזכרו במקום האירוע בו מצא את מותו. המערער האמין, כי הרשויות אינן מטפלות כראוי בפרשת מותו של האח, ועל רקע זה העסיק את עצמו במחשבות אודות חובתו לנקום את דמו. מחשבות אלו החריפו לאחר שהגלעד שהוקם לזכר אחיו חובל. ביומנו האישי, שנתפס ברשותו בעת שנעצר, רשם המערער דברים בהם נתן ביטוי לרצונו לנקום את דם אחיו. להלן, ככתבה, תרשומת, שלידה צוין התאריך 11.12.93.

"הולך לנקום את מותו של אחי אלברט ז"ל שנהרג בדרך תרקומיה עדנא. את כל המדיניות הזאת אני שונא ואת המערכת בה אנשים סוגרים עניאן (צ"ל: עניין) או אישית לשעבר. ראיתי דברים בצה"ל איך משאירים את כל הכביסה המלוכלכת פנימה. אני בטוח שכל המדיניות והמשטרה מסתירים המון דברים ומתחמקים מתשובה חדשה בנושא. חושבים שקל לחיות, אך הכל שקר גדול ואני חותם שזה לא מקרא (צ"ל: מקרה) טירוף של כמה שניות - דניאל מורלי (חתימה)".

ולהלן, ככתבה, תרשומת אחרת ביומנו של המערער, בה ביטא המערער את יחסו למעשה הרצח אותו ביצע ברוך גולדשטיין במערת המכפלה:

"גולדשטיין ברוך ז"ל יהא זכרה (צ"ל: זכרך) ברוך על מה שעשית. תפגוש את אח שלי בעולם הבא ותגיד לו שאנחנו אוהבים אותו שנשמותיכם תהיה בגן עדן ותמשיכו לאהוב ולעזור אחד לשני כמו שהייתם בעולם הזה. הי"ד יהיה זכרכם ברוך, על החתום מורלי דניאל ואוהב אתכם (חתימה)".

בשלב החקירה נשאל המערער אודות תרשומות אלו. הוא לא הכחיש כי כתב את הדברים, אך ביקש להפסיק את החקירה בטענה שהוא עייף וסובל ממיגרנה. במשפט טען, כי את התרשומת הראשונה כתב "לא בכדי לנקום", וכי לא היתה לו "שום מטרה לנקום", אלא רק כתגובה על חילול הגלעד שהוקם לזכר אחיו. וכשהתבקש להסביר את דברי השבח למעשיו של ברוך גולדשטיין, השיב, כי הכיר את ברוך גולדשטיין כמי שהיה הרופא אשר טיפל בתושבי אדורה וכי דברי השבח שחלק למעשיו התייחסו לפעילותו כרופא. אך בהסברים קלושים אלה לא היה כדי לרוקן את הדברים מכוונתם הגלויה. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, כי מאז הטבח במערת המכפלה (בפורים של אותה השנה), ועד למעשה שבעטיו הובא המערער לדין, חלף רק כחודש. ובדחותו את הסברי המערער לכתיבת התרשומות קבע בית המשפט המחוזי, כי "לפחות במהלך התקופה בה כתב את הדברים האמורים, היה (המערער) מוכן מבחינה נפשית לבצע מעשה נקמה בתושב ערבי, או שקל באופן רציני לעשות זאת".

9.ברם, להלוך נפשו של המערער בצוהרי יום האירוע הביאה התביעה גם עדות ישירה. העדה, רות בודי, עסקה בהדרכת תיירים באזור בית-גוברין. בשעה 12 לערך נקלעה לתחנת הדלק שליד הצומת. המערער, אותו לא הכירה, ישב בתוך מכוניתו. מתוך שטעתה ביחס לזהותו פנתה אליו בשאלה כלשהי, שבעקבותיה התפתחה ביניהם שיחה. בעוד הם משוחחים שודר ברדיו מיבזק חדשות (העדה העריכה שהשעה היתה 12:30), בו נמסר על אירוע שהתרחש בחברון. לשאלתה, מה אירע בחברון, השיב המערער, שבחברון נעשה ניסיון לדרוס יהודים וכי גם אחיו מצא את מותו בדרך זו. בתוך כך הראה לה מכתב על נייר של קופת-חולים, שהתייחס למות אחיו, ועליו חתימתו של ד"ר ברוך גולדשטיין. המערער אמר: "מה שברוך גולדשטיין עשה זה טוב", וכשמיחתה העדה על אמירתו (שלדבריה עוררה בה סלידה) השיב המערער: "כשזה אח שלך זה אחרת". מעדותה של גב' בודי עלה, כי סערת רוח הנקמה, שהמערער נתן לה ביטוי בתרשומות שביומנו, רחשה בקרבו גם בצוהרי יום האירוע.

כאמור, בית המשפט המחוזי לא האמין לגירסת המערער, ביחס לסיבות שבגללן כביכול לא המשיך בדרכו עד לאדורה. מסקנתו היתה שלמערער היתה "סיבה אחרת שלא להמשיך בנסיעתו לאדורה", והיא הרצון "להוציא מן הכוח אל הפועל ולממש באותו יום ... את רגש הנקמה שפעם, בצורה זו או אחרת, זמן רב בקרבו מאז מות אחיו". מעדותה של גב' בודי העלה בית המשפט כי אפשר שהפיגוע באזור חברון, אודותיו דווח במיבזק החדשות ברדיו, הוא אשר דחף את המערער לבצע בו-ביום את מעשה הנקם. משהבחין במנוח, שנזדמן לו על אם הדרך, בחר בו כיעד לביצוע נקמתו. אף בהערכה זו, שהיה לה יסוד בראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי, אין, לדעתי, יסוד להתערב.

10.בעניין היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת רצח אוכל, בנסיבות העניין, לקצר. המערער ירה לעבר המנוח מספר לא מבוטל של כדורים, ולפחות חלק מן הירי, גם אם היה אוטומטי, היה ירי מכוון לעבר מרכז גופו של המנוח. משנדחתה גירסת המערער, כי הותקף או דימה בטעות כי הוא מותקף, ונשמטה גירסתו כי ירה לשם הגנה עצמית, יש לראותו כמתכוון לתוצאות הטבעיות שנגרמו כתוצאה מן הירי. בכך מתמלא יסוד הכוונה וההחלטה להמית. אך לא למותר להזכיר בהקשר זה גם את מניעו המוכח של המערער, שהן ביומנו האישי והן בשיחתו עם גב' בודי בצוהרי יום האירוע, נתן ביטוי ברור וגלוי לרצונו העז לנקום את דם אחיו. דבריו המפורשים בשבח מעשהו הרצחני של ברוך גולדשטיין, על רקע הידיעה ששודרה במיבזק החדשות אודות ניסיון הפיגוע החבלני בחברון, לא רק הוכיחו שבעיני המערער רצח של ערבים נראה כמעשה הראוי לשבח, אלא גם שלכוונת הנקם שפיעמה בקרבו ניתווסף נופך של פעולת תגמול אקטואלית-מיידית.

11.נותרה טענתו החלופית של הסניגור, כי בנסיבות העניין היה על בית המשפט המחוזי להחיל על המערער את הוראת סעיף 300א לחוק העונשין בדבר הטלתו של עונש מופחת; בין מפני שמעשהו - שלפי הנטען נעשה לשם הגנה עצמית - חרג רק במידה מועטה מתחום הסבירות הנדרשת בנסיבות העניין (במשמעות סעיף 300א(ב) לחוק), ובין בשל קיומה של הפרעה נפשית חמורה, שהגבילה במידה ניכרת את יכולתו של המערער להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה (במשמעות האמורה בסעיף 300א(א) לחוק).

משדחה בית המשפט המחוזי כבלתי מהימנה את טענת המערער, כי ירה במנוח כמעשה של הגנה עצמית, שוב לא ניצבה בפניו השאלה אם המעשה חרג מתחום הסבירות הנדרשת; ומשלא ראינו מקום להתערב בהכרעתו האמורה של בית המשפט המחוזי, שאלת החריגה מתחום הסבירות אינה ניצבת גם בפנינו. ואולם גם חלקה השני של הטענה דינו להידחות. בחוות-דעת הפסיכיאטר ד"ר פורטנוי, שבדק את המערער לפי פניית בא-כוחו, לא תואר המערער כסובל מהפרעה נפשית חמורה, אלא כמי שמאז האירוע בו ניספה אחיו סובל מדיכאון ומתחושת חרדה ואי-ביטחון. בעדותו בבית המשפט תיאר המומחה את המערער כמי שסובל מ"הפרעה נפשית מיוחדת" שניתן להגדירה כ"אבל פתולוגי" על מות אחיו. אמנם במענה לשאלה ישירה, שהציג לו בא-כוח המערער, השיב כי המערער לוקה בהפרעה נפשית חמורה, המתבטאת בהתעסקות אובססווית ממושכת באבל על מות אחיו. אך בית המשפט המחוזי התרשם, כי בתשובתו האמורה לסניגור, שחרגה מן האמור בחוות-דעתו שבכתב, ניסה המומחה "להתאים" את מצבו של המערער להגדרת החוק. בדחותו את דברי המומחה קבע בית המשפט, כי שוכנע שהמערער אינו סובל מהפרעה נפשית, ולא כל שכן שאינו סובל מהפרעה נפשית חמורה. נראה לי, כי גם בהכרעה זו, שהתבססה על התרשמותו של בית המשפט קמא מעדותו של המומחה הרפואי, אין כל מקום להתערבותנו. אך לא למותר להוסיף, שגם אילו נתקבלה הטענה, שהמערער סובל מהפרעה נפשית חמורה, לא היה בכך כדי להועיל למערער. תחולתו של סעיף 300א(א) מותנית בתנאי נוסף, שההפרעה הנפשית החמורה הגבילה במידה ניכרת את יכולתו של מבצע העבירה להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול במעשהו, או להימנע מעשיית העבירה. ובמימצאי בדיקתו של ד"ר פורטנוי מצויה ראיה ברורה לכך שבמערער לא התקיים תנאי נוסף זה.

12.מסקנתי הינה, אפוא, כי דין הערעור להידחות.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק:

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט מ' חשין:

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.