ע"פ 2536/97 מדינת ישראל נ. דנעא איאד

1.המדינה עוררת על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט ד' חשין) אשר קבע כי ניתן להשיג את מטרת המעצר של המשיב בבש"פ 2536/97 (להלן - "המשיב") על דרך של חלופה לפיה ישהה המשיב במעצר בית עד לסיום משפטו. מנגד עורר המשיב כנגד קביעתו של השופט קמא, כי יש בחומר החקירה נגדו ראיות לכאורה לביסוס כתב האישום. שני העררים נדונו במאוחד.

2.נגד המשיב הוגש כתב אישום בו הואשם בעבירות הריגה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ונשיאת נשק שלא כדין. ביחד עימו הועמד לדין אדם נוסף (להלן - נאשם 2) שהואשם בחבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בנשיאת נשק שלא כדין ואף בהדחה בחקירה. הרקע לאירועים נשוא כתב האישום הוא בסכסוך שבין נאשם 2 לבין משפחת דרוויש, אשר אחותם מתגוררת בבניין בו שכר נאשם 2 דירה. הסכסוך הוא על שימוש בחדר מדרגות משותף. ביום האירוע הגיעו בני משפחת דרוויש לסייע לאחותם במאבקה על השליטה בחדר המדרגות. הם ניסו לפרוץ לחדר המדרגות תוך שהם שוברים את חלון חדר המדרגות ומנסים לפרוץ את הדלת בעזרת לום ברזל תוך צעקות וקללות. נאשם 2 הזעיק לעזרתו את המשיב, שהוא אחיה של בעלת הדירה. המשיב יצא תחילה לקראת התוקפים בידיים ריקות, בניסיון להידבר עימם. זמן קצר לאחר מכן יצא כשבידו אקדח, ירה מספר יריות באוויר. תוך ניסיון של אחד מבני משפחת דרוויש, מסעב, להוציא מידו את האקדח, ירה המשיב - על פי הנטען בכתב האישום ברגלו של מסעב ופצעו. כן ירה מספר יריות נוספות, ועל פי הנטען בכתב האישום קליע אחד חדר לחזהו של אדם אחר מבני משפחת דרוויש וגרם למותו.

תוך כדי האירועים יצא גם נאשם 2 מפתח דירתו כשהוא חמוש באקדח, ירה לעבר רגלי אותו מסעב וגרם גם הוא לחבלה חמורה בירכו.

3.עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצרם של שני הנאשמים. נאשם 2 שוחרר בערובה בהסכמת המדינה, ואילו בעניינו של המשיב עמדה המדינה על בקשת המעצר. בהחלטתו ניתח השופט המלומד של בית המשפט המחוזי בהרחבה את חומר החקירה וקבע כי יש די ראיות לכאורה המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בגין הירי לעבר המנוח ובגין פציעתו של מסעב. השופט שקל את טענותיו של הסניגור ביחס לפירכות בראיות התביעה אולם הגיע למסקנה כי בשלב זה של ההליך, ועל פי המבחן שנקבע בבית משפט זה בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל , יש בראיות לכאורה, אם יעמדו במבחן ההליך הפלילי, כדי לבסס את האישום, ולפיכך יש בהן די לצורך המעצר.

4.יאמר תחילה כי קביעותיו של השופט קמא ביחס לחומר הראיות מקובלות עלי ולא ראיתי להתערב בהן. בטיעוניו בפנַי חזר בא כוחו המלומד של המשיב על טענות שהעלה בפני בית המשפט המחוזי לעניין טיב הראיות ודיותן - טענות אלה נבדקו על ידי בית המשפט קמא וכאמור מסקנתו מקובלת עלי במלואה. אשר על כן לא ראיתי לקבל את הערר שהוגש מטעם המשיב בבש"פ 2550/97.

5.לאחר שקבע השופט קמא כי יש בחומר החקירה ראיות לכאורה נגד המשיב בגין העבירות המיוחסות לו, הגיע למסקנה כי עבירות אלו מקיימות עילת מעצר, לפי סעיף 21(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב1982-, בהיותן עבירות שבוצעו באלימות ותוך שימוש בנשק חם. עם זאת ראה השופט לבחון, כמצוות המחוקק, אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של חלופה למעצר.

לעניין בחינת החלופה שקל השופט קמא את מכלול השיקולים הרלוונטים. הוא הביא בגדר שיקוליו את החומרה המיוחדת והסיכון שמקורם בכך שהעבירה נעשתה תוך שימוש בנשק חם, וקופחו חיי אדם. אף לא נעלם ממנו השיקול המחמיר כי העבירה בוצעה שעה שהיה המשיב משוחרר בערובה בגין עבירת אלימות אחרת. בהחלטתו לא הסתיר את לבטיו במקרה קשה ומיוחד זה. בסופו של דבר הגיע למסקנה שבנסיבות המיוחדות של המקרה דנן יש בחלופה כדי להשיג את מטרת המעצר.

החלטתו, על טעמיה, מקובלת עלי ולא ראיתי להתערב בה.

האירוע אשר במהלכו, לכאורה, התנהג הנאשם כאמור בכתב האישום לא החל ביוזמתו. אף שביחס לאופן בו הגיע האקדח לידיו של המשיב והגעתו למקום האירוע - יש גרסאות שונות, אין מחלוקת כי התוקפים הראשונים באלימות היו בני משפחת דרוויש. המשיב עצמו הותקף באלימות, בסכינים ובאלות ונפצע, והירי היה בתגובה, שעה שאותם תוקפים צרו על הבית. השופט קמא סבר, כי יש משקל לעובדה זו לעניין חלופת המעצר, ואף אני סבורה כי אלה עובדות שיש בהן כדי להוות שיקול לחלופה למעצר.

על רקע דברים אלה יש לראות גם את "הסולחה" בין שלושת הפלגים היריבים, אותה הביא השופט קמא בחשבון, שכן יש להניח כי החשש מהמשך המריבה ומאלימות נוספת במקום, פחת. בית המשפט קמא הטיל על המשיב תנאים מגבילים מכבידים. אם ימולאו בדקדקנות, יש להניח כי יהיה בהם כדי להבטיח מפני הסכנה הנשקפת מהמשיב. הפרה של כל אחד מהתנאים האמורים תגרור אחריה את מעצרו של המשיב.

אשר על כן גם ערר המדינה נדחה.