ע"פ 2552/14 מחמד מפארגה נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל :

1.

מונח לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (תפ"ח 36768-12-12, מפי השופט י' לוי ובהסכמת אב בית הדין השופטת ש' דותן והשופט א' זמיר ) לפיו נגזר על המערער עונש מאסר בן 25 שנים בפועל, אשר יימנו מיום מעצרו – 21.11.2012.

המערער הורשע על יסוד הודאתו בכתב אישום מתוקן בכך שבמהלך מבצע "עמוד ענן", בחודש נובמבר 2012, הניח המערער מטען חבלה באוטובוס בו שהו עשרות נוסעים. לאחר שירד המערער מהאוטובוס בלב תל אביב, התפוצץ המטען וכתוצאה מכך נחבלו 24 בני אדם, עוברי אורח ונוסעים – 2 מתוכם חבלה חמורה. המערער, יליד 20.11.1994, הוא אזרח ישראלי תושב טייבה. העבירות בהן הורשע המערער הן: עשיית מעשה המגלה כוונה לסייע לאויב, לפי סעיף 100; ניסיון לרצח לפי סעיף 305(1); וגרם התפוצצות חומר נפיץ וגרימת חבלה חמורה לפי סעיף 329(א)(1)(3). כל הסעיפים לפי חוק העונשין.

הסניגוריה השיגה על חומרת העונש והדגישה את גילו הצעיר של המערער, כי הוא פעל מתוך בלבול וכי מעורב אחר בעבירה, אחמד סלאח אחמד מוסא, נידון בבית המשפט הצבאי ביהודה ל-27 שנות מאסר, במסגרת הסדר טיעון בין הצדדים. על פי קו זה, פער של שנתיים בלבד בין הנאשם הנוסף והמערער מלמד כי העונש שנגזר על המערער חמור מדי. זאת, בהינתן כי הנאשם האחר יצר את המטען והוא אשר שידל את המערער לפעול כפי שפעל.

2.

שמענו באריכות את הצדדים, ודעתנו היא כי אין מקום לקבל את הערעור. המקרה חמור ביותר. די לעיין בתמונות המנציחות את תוצאות פיצוץ מטען החבלה כדי להבין כי התוצאה הייתה יכולה להיות חמורה לאין שיעור, על אף הנזק הכבד שנגרם גם כך לאדם – וליתר דיוק, 24 בני אדם, אשר 2 מהם נפגעו באורח קשה.

אכן, המערער היה בן 18 שנה ויום אחד בעת ביצוע העבירות, כך שהוא עבר רק בקושי את רף הבגרות. עם זאת, לנוכח חומרת מעשיו וכוונותיו אין מנוס מלמצות עמו את הדין. נזכיר: המערער הורשע, בין היתר, בעבירה לפי סעיף 100 – עשיית מעשה המגלה כוונה לסייע לאויב. לפיכך, יש לבחון את מעשיו גם מנקודת מבט זו. בהקשר זה נאמר כי חברה לא רק רשאית, אלא אף חייבת, להגן על עצמה באמצעות הטלת עונשים חמורים ביותר נגד אלו הפוגעים בה ובאזרחיה, ומבקשים להשליט אווירת טרור ברחובותיה. זאת, בייחוד כאשר הם עושים שימוש בנשק קטלני וחסר הבחנה שבכוחו לפגוע קשות בבני אדם רבים בבת אחת ולשנות את גורלם מקצה החיים עד קצה המוות. בראייה זו, יש משקל לנסיבות האישיות של המערער, אך הן מתגמדות אל מול ניסיונו לפגוע בקדושת החיים ולזרוע הרס ואימה בכיכר העיר ובמרחב הציבורי כולו. בהקשר זה, יודגש כי לדאבוננו לא פעם ולא פעמיים עבירות מעין אלה מבוצעות על ידי נאשמים צעירים ואף קטינים, ולכן מבחינת שיקולי ההרתעה יש מקום להחמיר גם אם מדובר בנאשם בגילו של המערער שאינו בעל עבר פלילי. יתר על כן, ב"כ המדינה הבהירה כי המדינה התחשבה במצבו האישי של המערער – לרבות גילו – כאשר הפגינה נכונות לתקן את כתב האישום שהוגש נגדו במסגרת הסדר טיעון שלא התייחס לעונש, ולהימנע מהאשמתו בעבירה שעונשה מאסר עולם חובה.

באשר לטענת הסניגוריה בדבר העונש שנגזר על הנאשם האחר, עולה כי היו קשיים ראייתיים בהוכחת אשמתו – בניגוד למצב ביחס למערער – ועל כן, באותו עניין הגיעו להסדר טיעון לרבות עונש מאסר קצוב. מעבר לכך, איש בחטאו ייענש והרי המערער הוא אשר עלה לאוטובוס והניח בו את מטען החבלה. על העושה מעשה כזה לדעת כי בית המשפט יבוא עמו חשבון מתוך הבנה שהוא מודע היטב לחומרת מעשיו ומשמעותם. התנהגות כזו דורשת הכנה ותכנון. נקודה נוספת של חומרה מצויה בכך שהמערער הינו אזרח המדינה. בכך, ניצל את הזכויות המוקנות לו – לרבות חופש התנועה – כדי להוציא לפועל את זממו. צדק בית המשפט קמא כי עובדת אזרחותו של המערער הקלה באופן משמעותי על העברת מטען החבלה לידו, ותרמה תרומה מהותית להוצאת הפיגוע אל הפועל.

פסק דינו של בית המשפט קמא מנומק היטב, ובחן את השיקולים הרלוונטיים לקולא ולחומרה. תקופת המאסר אכן ארוכה, אך זוהי תולדה ישירה של בחירת המערער להוציא אל הפועל תכנית שתכליתה היחידה היא פגיעה באזרחים חפים מפשע, שכל עוונם הוא שעשו שימוש בתחבורה ציבורית.

3.

הערעור נדחה.