ע"פ 2556/97 דהרי אורן נ. מדינת ישראל

המערער הורשע בעבירת אינוס ובעבירה של הדחה בחקירה; ונדון בשל כך לארבע וחצי שנים מאסר ושנתיים וחצי מאסר על תנאי.

הערעור מכוון כנגד ההרשעה בעבירה של הדחה בחקירה וכנגד מידת העונש שעל המערער לרצות בשל עבירת האינוס.

באת-כוח התביעה הסכימה לזיכויו של המערער מעבירת ההדחה; כשהיא מדגישה שאין בכך, לשיטתה, כדי להביא להקלה כלשהי בעונש שנגזר על המערער, שהוא כשלעצמו עונש קל.

טענת בא-כוח המערער הינה כפולת פנים: ראשית - בהתחשב בכך שהמערער לא נקט באלימות כלפי המתלוננת וכי היא הסכימה להתעלס עמו בדירתו ובמיטתו, הרי אף שבעל אותה בניגוד להצהרתה המפורשת שאין היא מסכימה לכך, מידת החומרה שבמעשה איננה מחייבת ענישה מחמירה; ושנית - והוא עיקר - אישיותו של המערער הינה אישות בעייתית ושהייתו בכלא מכבידה עליו מאד ומצדיקה את קיצורה של תקופת המאסר.

לא מצאנו בטענותיו של בא-כוח המערער עילה להתערב בשיקולי הענישה של בית המשפט המחוזי. העונש שנגזר עליו הינו קל יחסית; וקשיי השהייה בכלא בשל אישיותו הבעייתית אינם מצדיקים הקלה בעונש, אלא מצריכים התייחסות מתאימה של שלטונות הכלא לתנאי השהייה בו וזו ניתנה למערער.

אמנם, לכאורה מתבקשת הקלה כלשהי בעונש בשל כך שהרשעתו של המערער בעבירת ההדחה בוטלה. ברם, מקובלת עלינו בענין זה עמדת באת-כוח התביעה, כי בית המשפט המחוזי התייחס אל שתי העבירות כאל מסכת אחת ולכן גזר עונש אחד; וכפי שמתברר, זו היתה גם עמדת הסניגור בבית המשפט המחוזי בטיעונו לעונש.

אשר על כן, הערעור נדחה.

תשומת לב שלטונות הכלא למצבו הנפשי של המערער, ככל שיש לכך השלכה לתנאי הכליאה.