ע"פ 2580/13 פלוני נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל לתקופה של 14 שנים שנגזר על המבקש ביום 4.3.2013 על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (תפ"ח 1158/09). ביום 11.3.2013 פסק בית משפט זה (השופט א' רובינשטיין ) בבקשה קודמת לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש (ע"פ 1808/13) וקבע כי נוכח מכלול נסיבות הפרשה אין מקום לעיכוב ביצוע העונש, למעט דחייה קצרה עד ליום 11.4.2013, בין היתר נוכח הולדת בנו של המבקש והצורך בהתארגנות, ובהתחשב בכך שהמבקש היה משוחרר לאורך השנים הרלבנטיות מאז הוגשה התלונה נגדו בשנת 2007. יצוין, כי אותה עת טרם הוגש ערעורו של המבקש לבית משפט זה, ועל כן ציין השופט רובינשטיין , כי "ככל שיוגש ערעור עד אותו מועד [11.4.2013, צ.ז.], יוכל המבקש להגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה שלא לעכב, ואיני נוטע כמובן כל מסמרות".

2.

ביום 11.4.2013, הוא המועד שנקבע להתייצבות המבקש לריצוי עונש המאסר, הוגשה הבקשה דנא לעיכוב ביצוע העונש. לא ראיתי לנכון להורות במעמד צד אחד על עיכוב ביצוע נוכח הגשת הבקשה ברגע האחרון ממש, והדיון בבקשה התקיים לאחר שהמבקש כבר החל בריצוי עונשו. עוד יצוין, כי הודעת ערעור עדיין לא הוגשה, ובאי-כוח המבקש מסרו כי זו תוגש עד ליום 18.4.2013, בהתאם להוראות הדין.

3.

בבסיס הבקשה דנא עומדת טענה מרכזית אחת שלפיה, על-פי בירורים שערכו באי-כוחו הנוכחיים של המבקש, שלא ייצגו אותו בבית המשפט המחוזי, התיישנו העבירות שיוחסו לו.

על-פי עובדות האישום הראשון שבכתב האישום שהוגש ביום 30.12.2009, במועד שאינו ידוע אך סמוך לאחר 21.11.1999 ביצע המבקש מעשה מגונה במתלוננת, ילידת 3.10.1990 (דהיינו - בהיותה כבת תשע שנים). המעשים המפורטים באישומים השני והשלישי (בהם מיוחסות למבקש עבירות חמורות של מעשה סדום, אינוס בנסיבות מחמירות ועוד) בוצעו סמוך לאחר מכן. בית המשפט המחוזי מצא כי הוכחו עובדות כל האישומים. הכרעת הדין התבססה בין היתר על עדותה של המתלוננת, כמו גם על הודאה חלקית של המבקש. בעדות המתלוננת בבית המשפט, כמו גם בהודעותיה במשטרה, נאמר כי האירוע הראשון התרחש כאשר אבי המתלוננת ריצה עונש מאסר שהוטל עליו בגין תאונת דרכים אותה גרם. כאן יצוין, כי האב ריצה מספר תקופות מאסר במהלך שנות ילדותה של המתלוננת. התקופה הראשונה, מיום 24.12.1995 ועד ליום 16.7.1996, קשורה בהרשעתו בעבירות תעבורה. המאסרים הנוספים (מיום 8.1.1997 ועד ליום 2.11.1999 ומיום 21.11.1999 ועד ליום 25.10.2000) רוצו בגין הרשעת אבי המתלוננת בעבירות אלימות. כיוון שהמתלוננת קשרה בעדותה את המעשים שביצע בה המבקש לתקופת מאסרו של האב שבגין תאונת הדרכים בה היה מעורב, ומאסר זה רוצה בשנים 1995 - 1996, נטען כי חלה התיישנות על העבירות שיוחסו למבקש (ליתר דיוק - לא היה ניתן להגיש בגינן כתב אישום ללא אישור היועץ המשפטי לממשלה כיוון שחלפו יותר מ-10 שנים ממועד ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום). בהקשר זה יוזכר, כי בית משפט קמא פסק, לעניין זה, כי התלונה שהוגשה למשטרה על-ידי המתלוננת בשנת 2007 הפסיקה את מירוץ ההתיישנות. אלא שאם המעשים בוצעו בשנת 1996, כפי שנטען עתה, התלונה הוגשה לאחר שחלפו 10 שנים.

4.

המשיבה טוענת כי אין בעובדה, שהיתה ידועה גם בעת שהתנהל ההליך בבית המשפט המחוזי , לפיה מאסרו של אבי המתלוננת בקשר עם תוצאת תאונת הדרכים בה היה מעורב רוצה בעיקרו בשנת 1996, כדי לקעקע את אדני הכרעת הדין. לעניין זה מצביעה המשיבה על כך שהכרעת הדין מבוססת על שורה של ממצאים מהם ניתן להסיק כי המעשים בוצעו במועדים הנקובים בכתב האישום ולא קודם לכן. בין היתר נזכר לעניין זה כי המתלוננת העידה שהמעשים בוצעו בהיותה כבת תשע; כי עולה מעדותה שהמבקש היה חייל בעת ביצועם (המבקש התגייס בחודש נובמבר 1996, לאחר שאבי המתלוננת השתחרר ממאסרו הראשון); כי המתלוננת תיארה בעדותה את הרכב בו החזיק המבקש ותיאור זה מתאים לרכב שהיה ברשותו בשנים 2000-1999. מעבר לכך, וזה העיקר, המשיבה מציינת כי אין לייחס משקל מכריע לדברי המתלוננת בדבר זיקת הזמנים שבין מעשי העבירה לבין מועד מאסרו של אביה שנגזר עליו בגין עבירות תעבורה. כיוון שמדובר באדם שנכנס ויצא מבית האסורים במהלך שנות ילדותה של המתלוננת וכיוון שאין לדעת אם סיבת המאסרים האמיתית היתה בידיעתה, קשה לייחס לחלק זה של עדות המתלוננת משקל שבכוחו להוליך למסקנה המבוקשת בדבר התיישנות העבירות.

5.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים מסקנתי היא שאין לעכב את ריצוי עונש המאסר. הבקשה לעיכוב ביצוע נסמכת כל כולה על סיכויי הערעור. יתר השיקולים נבחנו על-ידי חברי השופט רובינשטיין שפסק כי אין מקום לעכב את ריצוי העונש, אלא אם כן הודעת הערעור תיכלול טענות שבכוחן להצביע על סיכויי של ממש לקבלת הערעור, שכן "הכרעת הדין מבוססת על קביעות מהימנות מובהקות והמשוכה גבוהה מאד".

הערכת סיכויי הערעור במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע אינה נעשית על-פי מבחן הסתברותי "מכניסטי" ביחס לתוצאות הערעור. יש להעריך את הפוטנציאל הגלום בטענות הערעוריות להשפיע על תוצאת הערעור, על רקע הכללים המקובלים בכל הנוגע לאופן הפעלת הביקורת הערעורית (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(2) 241, 280 (2000)).

על-פי אמות מידה אלה, ועל אף שאין לטעת מסמרות בעניין הטענה שמעלה המבקש שתיבחן על-ידי המותב שידון בערעור לגופו, מסקנתי היא שאין בכוחה להוליך בשלב זה למסקנה לפיה קיים סיכוי ממשי לביטול ההרשעה על יסוד הטענה האמורה. יש לזכור כי מדובר במארג ראייתי שאינו בנוי אך על נתון אחד, הוא הנתון שהמבקש מכוון אליו עתה את אור הזרקורים. יתרה מכך, מדובר בנתון שהיה גלוי וידוע לכל אורך ניהול המשפט, במובחן מראיה שהתגלתה רק לאחר סיומו ולא היתה יכולה להיות בידי ההגנה קודם לכן. המבקש מטיל את מלוא כובד המשקל על קטע אחד מעדות המתלוננת שלפיו המעשים בוצעו במהלך מאסר אביה בגין עבירות תעבורה בהן הורשע. לא רק שכנגד קטע זה קיימים נתונים המצביעים על תקופה אחרת כמועד ביצוע העבירות, דברי המתלוננת בעניין זה גם לא בהכרח משקפים את מצב הדברים לאשורו, שכן היא מסתמכת על זיכרונה של ילדה בת תשע לגבי סיבת המאסר, מה גם שמדובר באדם שריצה מספר מאסרים. בהתחשב במכלול, קבלת דברי המתלוננת כפשוטם אינה מתחייבת, והדברים אינם בעלי משקל סגולי באופן שבכוחם בלבד להטות את הכף בשלב זה, כשנשללה חזקת החפות של המבקש.

נמצא, כי אף שבפי המבקש טענה שבוודאי ראוי לדון בה בגדר הערעור, הרי שהיא, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לעיכוב ביצוע גזר הדין בהתחשב בכל יתר נתוני הפרשה.

הבקשה נדחית. המבקש יוותר במאסר.