ע"פ 2581/15 מדינת ישראל נ. משה ניסים קריאף

השופט י' דנציגר:

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' עדן ) בת"פ 58325-03-14 מיום 1.3.2015, במסגרתו הושת על המשיב עונש של 39 חודשי מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); ותשעה חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר, כשהתנאי הוא שלא יעבור עבירה לפיה הורשע.

2.

המשיב הורשע, לאחר ניהול הליך הוכחות, בעובדות כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ונשיאת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

3.

לפי כתב האישום, בעקבות עימות מילולי שהתפתח בין המתלונן וצעיר אחר לבין המשיב, שהוביל לעימות פיזי, שלף המשיב סכין ודקר באמצעותה את המתלונן מספר דקירות – ברגלו, במותנו, בבטנו ובחזהו – ונמלט מהמקום. כתוצאה מהדקירות נגרמו למתלונן לצרציה בכליה בגודל של 1 ס"מ, המטומה מסביב לכליה, שני פצעי דקירה במותנו, דקירה באזור צלעות 12-11 שגרמה להמטומה בחזהו ושני פצעי דקירה בירכו. המתלונן הועבר לטיפול בחדר טראומה בבית החולים ברזילי באשקלון ונותר לאשפוז למשך מספר ימים.

4.

לאחר הליך הוכחות שבסיומו הורשע המשיב במיוחס לו, נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. בגזר הדין עמד בית המשפט המחוזי על נסיבות מעשיו של המשיב וקבע כי הוא רואה בהם פגיעה חמורה בערכים המוגנים של כבוד האדם, שלמות הגוף, הזכות לאוטונומיה על הגוף, הביטחון האישי והביטחון הציבורי. כן נקבע כי יש לפעול למיגור עבירות האלימות בכלל, ועבירות אלימות המבוצעות תוך שימוש בנשק קר בפרט, בין היתר על ידי ענישה מחמירה ומרתיעה. בית המשפט עמד על הפגיעה הפיזית הקשה שנגרמה למתלונן. לאחר שסקר פסיקה רלבנטית, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם במקרה דנן צריך שיעמוד על שלוש עד שש שנות מאסר בפועל. בהמשך בחן בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המשיב (לרבות עברו הפלילי והעובדה ששירות המבחן לא ראה לנכון לבוא בהמלצה טיפולית – נוכח התמכרותו של המשיב לסמים, כוחותיו המצומצמים והיעדר גורמי תמיכה עבורו – והמליץ על השתת עונש מאסר בפועל). יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי על העונש להיות מצוי בסמוך לחלק התחתון של המתחם, בהתחשב בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות של המשיב (שלא פורטו בחלקן מפאת צנעת הפרט) והשית עליו את העונש המפורט מעלה, בהוסיפו כי יש להפעיל את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד מעל ראשו של המשיב, בחופף לעונש זה.

5.

המערערת טוענת כי העונש שהושת על המשיב אינו הולם את חומרת מעשיו ואת החומרה היתרה שבעבירות אלימות תוך כדי שימוש בנשק קר. עוד נטען כי מתחם העונש שקבע בית המשפט המחוזי מקל יתר על המידה. המערערת מוסיפה וטוענת כי היה מקום לשים את הדגש בענישת המשיב על הרתעת הרבים כדי להוקיע התנהגות אלימה כגון דא. עוד הודגשו עברו הפלילי של המשיב והמלצתו של שירות המבחן. לבסוף נטען, כי לא הייתה הצדקה במקרה זה להפעיל את עונש המאסר המותנה בחופף לעונש המאסר בפועל.

6.

המשיב טוען כי אין מקום לקבל את הערעור, שכן בית המשפט המחוזי קבע מתחם ענישה החורג לחומרה בנסיבות העניין, תוך שלא ניתן משקל ראוי להתנהגותם האלימה של המתלונן ושל האחר כלפי המשיב ולהעדר תכנון מצידו. בנוסף, טוען המשיב כי אין הצדקה בנסיבותיו של המקרה דנן להתערב בעונש שאותו קבעה הערכאה הדיונית, שכן אין מקרה זה נמנה על אותם מקרים בהם סטתה הערכאה הדיונית ממדיניות הענישה המקובלת, תוך שהוא מפנה לפסקי-דין בהם הושתו עונשים קלים יותר על נאשמים שביצעו עבירות דומות ואף חמורות יותר. כן צויין שהמשיב השתלב, הגם שרק לאחרונה, בהליך טיפולי בבית הכלא בו הוא מרצה את מאסרו.

7.

לאחר ששמענו את טיעוני הצדדים ואת דברי נציגת שירות המבחן למבוגרים בדיון שנערך לפנינו, ולאחר שעיינו בפסקי-הדין שאליהם הפנו אותנו באי-כוחם ובתסקיר המשלים מיום 15.12.2015, ראינו לנכון לקבל את הערעור ולהורות כי עונש המאסר המותנה – בן ששת החודשים – ירוצה במצטבר לעונש המאסר בפועל שהושת על ידי בית המשפט המחוזי, כך שהמשיב ירצה עונש מאסר בפועל בן 45 חודשים (בניכוי ימי מעצרו). שאר רכיבי גזר-הדין יעמדו בעינם. יצוין כי לא מצאנו שנפלה שגגה בקביעת מתחם העונש ההולם על ידי הערכאה הדיונית.