ע"פ 2590/08 זידאן סוידאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בתאריך 11.8.07, בכפר ערמשה, נדרש אליף עלי לעצור, ומשעשה זאת הלכו לקראתו המערער ופאוזי עבדלגאני, כשהם אוחזים באקדחים אותם כיוונו לעברו. בעקבות כך מיהר אליף להימלט על נפשו, אולם המערערים לא הרפו ממנו, וכאשר חלפו ליד בית ארוסתו איימו באוזניה כי יפגעו בו.

באותו יום, בשעת צהרים, הגיעו המערער, פאוזי ואחר בסמוך לביתו של אחמד בן סעיד עלי (להלן: המתלונן), והמערער קרא לו לצאת אליהם. כאשר המתלונן עשה זאת החל המערער יורה לעברו מאקדח שהחזיק בידו, וכתוצאה מכך פצע אותו במפשעתו ובראשו. גם לאחר שהמערער חזר לרכב בו הגיע והחל בנסיעה, הוא הוסיף לירות מהאקדח שבידו לעבר מתחם המגורים של יריבו.

המערערים ופאוזי הודו בעובדות האמורות, ובעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין (להלן: החוק). בית המשפט

הוסיף והרשיע את המערער בעבירות לפי סעיפים 329(א)(1) ו-144(א) ו-(ב) לחוק. פאוזי הורשע בעבירה של סיוע לגרימת חבלה חמורה, לפי סעיף 333 ו-335(א(1) בשילוב עם סעיף 32 לחוק. בהמשך דן בית המשפט המחוזי את המערער ל-55 חודשי מאסר ושתי תקופות של מאסר על-תנאי. פאוזי נדון ל-12 חודשי מאסר, ושתי תקופות של מאסר על-תנאי. כמו כן, חויב המערער לפצות את המתלונן בסכום של 20 אלף ש"ח, בעוד שהפיצוי שהושת על פאוזי עומד על עשרת אלפים ש"ח.

בערעור שבפנינו משיג המערער כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לכל אחד מאלה: הודאת המערער חסכה מזמנם של בית המשפט והעדים; נסיבותיו האישיות של המערער קשות, והשקעותיו בעסקו ירדו לטמיון; זהו מאסרו הראשון של המערער; לא נעשה איזון הולם בין עונשו של המערער לזה שהושת על פאוזי, ובכך הופר הכלל בדבר אחידות בענישה.

אין בידינו להיעתר לערעור. האירועים בהם עוסק תיק זה הם הוכחה נוספת לאווירת האלימות שפשטה בקרב החברה בישראל. אלימות זו מלווה לעתים קרובות בשימוש בכלי נשק, גם אם מדובר במחלוקות של מה בכך שהבריות נוהגים ליישבן בדרכי שלום או על ידי פנייה לרשויות הממונות על אכיפת החוק. כנגד תופעה זו יש להלחם גם על ידי השתתם של עונשים קשים ומכאיבים, ואולי בדרך זו ידרשו עבריינים בכוח למחשבה שנייה ושלישית בטרם יפנו לדרך האלימות. באשר

לפער הענישה שבין המערער לפאוזי, אכן הוא ניכר, אולם כך הוא גם פער החומרה במעשיהם של השניים. נשוב ונזכיר, המערער לא היסס לעשות שימוש באקדח שנשא עמו, ונראה כי אך בנס לא גרם הירי לתוצאה חמורה פי כמה.

בנסיבות אלו לא גילינו בעונש פן של חומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחותו.