ע"פ 2616/15 שאכר מנסור נ. מדינת ישראל

השופט י' עמית :

1.

המערערים הם אחים. המערער 2 (להלן: מאמון ) נשוי לפ.מ (להלן: המתלוננת ) ולהם שני ילדים. בליבו של מאמון נתעורר החשד כי המתלוננת בוגדת בו עם אחר (להלן: האחר ), ומשכך, כחודשיים לפני האירוע מושא כתב האישום, התקין תוכנה במכשיר הטלפון הסלולרי שלה, באמצעותה עקב אחר מיקומה בכל זמן נתון, ואף התקין ברכבה שתי מצלמות זעירות כדי לתעד באופן חזותי וקולי את המתרחש ברכב.

ביום 19.2.2014 ביקש מאמון מהמערער 1 (להלן: שאכר ) לצאת עמו בעקבות המתלוננת. השניים הגיעו לחניון ציבורי בו החנתה המתלוננת את רכבה ומאמון הוציא אויר מהגלגלים הקדמיים של הרכב. משחזרה המתלוננת לרכב והבחינה כי חסר אויר בגלגלים, נסעה לתחנת דלק סמוכה וביקשה מהאחר, ששהה בסמוך, לסייע לה. כאשר הגיע האחר לעזור לה והחל למלא הצמיגים באויר, ניגשו אליו השניים והחלו להכותו, ובהמשך, הכניסו אותו לתוך תא המטען של הרכב. המתלוננת החלה לברוח בריצה מהמקום אך שאכר הדביק אותה ונטל מידיה את ארנקה ומכשיר הטלפון הנייד שלה. המתלוננת, חסרת אונים, שבה לרכב והשניים הורו לה להיכנס, תוך שמאמון מושך בידה ומכניסה לרכב. לאחר מכן החל מאמון בנסיעה כשהמתלוננת יושבת לצידו, האחר כלוא בתא המטען של הרכב ושאכר נוסע בעקבותיהם ברכב נוסף. במהלך הנסיעה ניסתה המתלוננת לעצור את הרכב על מנת להימלט באמצעות משיכת בלם היד והזזת ידית ההילוכים של הרכב, ובתגובה אחז מאמון בידה וחבט פעמיים בפניה. בינתיים, במהלך הנסיעה, בעת שהרכב עצר לרגע, הצליח האחר לפתוח את תא המטען של הרכב ונמלט. הרכב, ובו מאמון והמתלוננת, נעצר בהגיעו למחסום משטרתי שהוקם במיוחד כדי לעצרם. כתוצאה ממעשיהם של המערערים נגרמו לאחר פצעי שפשוף והמטומות בראש, ולמתלוננת נגרמו סימני אדמומיות בפניה.

2.

בגין כל אלה הוגשו כנגד המערערים שני כתבי אישום נפרדים, והשניים הורשעו על פי הודאתם בעבירות חטיפה, תקיפה בנסיבות מחמירות הגורמות חבלה ממשית ותקיפות שונות – עבירות, בהתאמה, לפי סעיפים 369, 382(א) ו-381(א)(1) בנסיבות 381(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ומאמון הורשע גם בפגיעה בפרטיות לפי סעיף 5 בנסיבות סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.

בית משפט קמא העמיד את מתחם הענישה לגבי מאמון על 48-24 חודשי מאסר, והשית עליו 30 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירת אלימות ו-7 חודשי מאסר שלא יעבור עבירה של פגיעה בפרטיות, והכל לתקופה של 3 שנים, ופיצוי לאחר בסך 5,000 ₪.

לגבי שאכר הועמד מתחם הענישה על 42-18 חודשי מאסר, והושתו עליו 20 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין כל עבירה בה הורשע.

3.

על גזר הדין נסב הערעור שבפנינו.

המערערים טענו, בין היתר, כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק להודייתם ולחרטה הכנה אותה הפגינו; כי בין משפחת המערערים לבין משפחת האחר נערכה סולחה; כי המתלוננת סלחה למאמון, ומתסקיר שרות המבחן עולה כי חלה הפחתה בעוצמת הקנאה והרכושנות של מאמון, המתלוננת אינה חוששת ממנו ובני הזוג מנסים להתלכד סביב הניסיון לשיקום; כי שרות המבחן המליץ לשלוח את מאמון לטיפול ולא לגזור מאסר בפועל על שאכר מעבר לימי מעצרו; כי העונש שהושת על המערערים חורג מרף הענישה המקובל; כי המערערים חסרי עבר פלילי (למעט עבירת סמים של מאמון מלפני כעשר שנים), והם אנשים נורמטיבים העובדים למחייתם.

4.

אומר בקצרה, כי דין הערעור להידחות.

נקודת המוצא היא כי אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה ומרף הענישה הנוהג במקרים דומים, ולא זה המקרה שלפנינו.

לא נעלמו מעינינו תסקירי שרות המבחן, מהם עולה כי נערכה סולחה עם האחר וכי המערערים ניחמו על מעשיהם והתנהגותם בכלא היא חיובית. המתלוננת מבקשת כיום לשקם את נישואיה עם מאמון, על אף האלימות שהפגין כלפיה באירוע מושא כתב האישום ובתקופה שקדמה לו. לכך ניתן משקל, אך עם זאת, כאשר באלימות במשפחה עסקינן, עמדתה של בת הזוג אינה שיקול קונקלוסיבי בענישה, מטעמים מובנים. במקרה דנן, ניתן אך לשער מה היה קורה אילולא גילה האחר תושיה ונמלט בעור שיניו מתא המטען. לכך יש להוסיף כי התקיפה והמעקב אחר המתלוננת נעשו מתוך תיכנון מראש, תוך פגיעה קשה בפרטיותה.

עבירת החטיפה היא עבירה חמורה כשלעצמה, שהעונש בגינה עומד על עשר שנים, הגם שניתן למצוא משרעת ענישה בעבירה זו (השוו: ע"פ 6421/11 טארק סמרי נ' מדינת ישראל (29.5.2012) וע"פ 5459/12 אבו טיר נ' מדינת ישראל (30.7.2013)). במקרה דנן, עבירת החטיפה נעשתה תוך הפגנת אלימות כלפי האחר והמתלוננת. גם באספקלריה של עבירות אלימות במשפחה, ומדיניות בית משפט זה להוקיע ולנקוט ענישה מחמירה כלפי תופעה של גברים הנוהגים באלימות כלפי נשותיהם או קרובות משפחתם על רקע מה שנתפס כ"כבוד המשפחה", הרי שהעונש שהושת על המערערים אינו סוטה מרף הענישה הנוהג באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור.

5.

סופו של דבר, שאנו דוחים את הערעורים.