ע"פ 2620/93 מדינת ישראל נ. פלוני

השופט ג' בך :

1.

זהו ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על המשיב בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' לינדנשטראוס) ביום 13.3.93, בת.פ. 113/92.

המשיב הורשע במעשי התעללות מינית מחרידים בבתו הקטינה, וזאת במאות פעמים בתדירות גדולה, כמעט יום-יום, מהיות הילדה בת 6 ועד להגיעה לגיל 14. המדובר בעבירות של אינוס, מעשי סדום, עבירות מין במשפחה, מעשים מגונים בנסיבות המנויות באינוס, והתעללות בקטין. העבירות בוצעו בין השנים 1984 ו-1992.

בגין העבירות האלה הוטל על המשיב עונש מאסר של 12 שנים מיום מעצרו ב-9.4.92.

המדינה סבורה כאמור, כי עונש זה הינו קל מדי, וכי חובה היתה על בית המשפט להטיל על המשיב לפחות את מירב העונש הצפוי לו בשל עבירה אחת ממאות העבירות שבוצעו על ידו – היינו 20 שנות מאסר.

2.

אכן נתגלתה בפני בית המשפט תמונה מזעזעת ממש של התעללות אב בבתו הקטינה.

מגיל 6 ניסה המשיב מיד יום, ואף לפעמים פעמיים ביום, להחדיר את אב מינו לאב מינה של הקטינה בנגוד לרצונה, וזאת למרות שצעקה ובכתה, עד אשר בא על סיפוקו.

בהזדמנויות אחרות נהג המשיב להחדיר את אצבעותיו לתוך אבר מינה של בתו הקטינה, להכניס את אבר מינו לפיה ולהכריח את הילדה למצוץ אותו עד אשר בא על סיפוקו.

מעשים אלה גרמו אצל הקטינה לכאבים ולדלקות.

מצב זה נמשך מ-1984 ועד שנת 1988, כאשר הקטינה יצאה מן הבית ועברה למוסד ילדים. אך גם לאחר מכן, ועד שנת 1992 המשיך המשיב בביצוע עבירות המין מכל הסוגים הנ"ל כלפי בתו, כאשר זו באה הביתה לבילוי חופשות.

הקטינה פחדה מהמשיב במשך כל אותה תקופה, בשל איומיו כי יכה אותה אם תספר למישהו על מעשיו.

3.

השופט קמא ציין בגזר דינו כי "זהו מקרה מזעזע שלא נשמע כמעט דוגמתו בבית המשפט", ולאחר מכן קובע הוא, בין היתר, לאמור:

"לא מצאתי כל נימוק משמעותי לקולא שניתן להיתלות בו בעת ששוקלים את עונשו של הנאשם.

כשלונו הנורא של הנאשם, הכאב והטראומה הרצופה שעברה על הבת האומללה במשך שנים ארוכות, טראומה שקשה להאמין שבן-אנוש יכול להשאר יציב בדעתו לאחר שהוא עובר אותה, מביאים אותי בתיק זה לכלל מסקנה שיש להטיל על הנאשם עונש מאסר כבד ומשמעותי שיהיה בו גם יסוד רציני של הרתעה.

לדאבון הלב איבדה הקטינה בת ה-14, בפרשה זו, את כל עולמה. האב יישב פרק זמן ארוך במאסר וכפי שראיתי במהלך הדיון נוצרה חומה בין האם והאח לבין הקטינה, כאשר האם מתייצבת לימין בעלה על אף המעשים שעולל לבת.

התא המשפחתי התפרק, לכן, והקטינה משלמת, לדאבון הלב, חוץ ממחיר סיבלה כמי שנאנסה על ידי האב, גם מחיר שהיא נותרה ללא משפחה חמה ותומכת".

בהמשך גזר-הדין נאמר גם, ובצדק, שהמשיב ניצל כאן, כאב, את מרותו כהורה על ילדה קטינה ואומללה, מגיל 6 ואילך, ללא כל רגשי חרטה ובושה.

המשיב המשיך במעשיו המבישים עד שלמרבה המזל יצאה הפרשה העגומה לאור, כאשר סיפרה הקטינה על מעשי אביה לפסיכולוגית בבית הספר.

אין זו גוזמה כאשר דיברה הפרקליטה המלומדת על "רצח נפשי" שבוצע בקטינה על ידי אביה.

כשמדובר על כך שהקטינה איבדה את עולמה, הרי אין בפנינו רק הנחה ספקולטיבית

על מה שעלול אולי לקרות. קיבלנו מידע בדבר התמונה הקלינית הפוסט-טראומטית של הילדה כפי שנמסרה על ידי בית החולים בו אושפזה, ועל התנהגותה הקשה בשנים האחרונות, המצביעה על הנזק שנגרם לאישיותה. היחס העוין כלפיה מצד משפחתה, לאחר שגילתה את האמת על אביה, עוד החמיר כמובן את הנזק הנפשי שנגרם לה.

4.

למעשה אין למצוא דופי בדברים הקשים שנכתבו על ידי השופט המלומד בגזר הדין, אלא שנראה כי לא הסיק מדברים אלה את המסקנה המתבקשת.

אכן זהו באמת מקרה שקשה למצוא לו תקדים, וסבורני כי צודקת המדינה בסוברה, כי חובה היתה על בית המשפט להטיל על המשיב עונש אשר לא יפחת מהעונש המירבי הקבוע בחוק בגין עבירה אחת מתוך העבירות המרובות בהן נמצא המשיב אשם.

5.

אשר על כן הייתי מציע לקבל את ערעור המדינה, ולהמיר את העונש שנגזר על המשיב ב-20 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט י' קדמי :

הנני סומך ידי על פסק דינו של חברי השופט בך. עונש מירבי הקבוע בחוק נועד ליישום הלכה למעשה; ואין לראות בו לא "מס שפתיים" ולא "מושג מופשט", מעולם הערכים.

לשיטתי, במקרים מסוג זה, תקרת העונש שקובע המחוקק צריכה להיות "נקודת המוצא", ממנה יוצא בית המשפט לדרך הקשה של קביעת העונש ההולם את המקרה שבפניו; ואין להתיחס אליה כאל "נקודת סיום", אותה רואים ואליה אין מגיעים.

הותרת עונש מירבי בגדר "הלכה שאין מורין על פיה", עומדת בניגוד להנחייתו המפורשת של המחוקק; ונוטלת מידה לא מבוטלת מכוחו לשמש גורם מוקיע, מתריע ומרתיע.

אכן, הטלת עונש מירבי אינה מעשה של יום-יום, ומוסכם על הכל שעונש זה מיועד לגילויים החמורים ביותר של העבירה שלצידה הוא נקבע. יחד עם זאת, אין המדובר במעשים חמורים "שמעבר לדמיון", אלא בכאלה המתרחשים בפועל; ותפקידו של בית המשפט לזהותם ולנהוג באחראים להם במלוא חומרת הדין. המקרה שבפנינו נמנה בין אותם גילויים חמורים המצדיקים ומחייבים כאחד נקיטה בעונש המירבי.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' בך.