ע"פ 2630/06 שלומי קראדי נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

כתב-האישום שהוגש נגד המערער מתאר מסכת קשה של אירועים, שתחילתה בהחלטה לנקום באחר עקב חשד שהוא עומד מאחורי רצח אחיו של אלירן לוי ודקירתו של אלירן עצמו. כדי לבצע את זממו, החליטו אלירן ואחרים לייצר מטעני חבלה, ומלאכה זו הוטלה על המערער. בדרכים שונות הגיעו לידי הקושרים לבנות חבלה מחומר נפץ תקני שנגנב מצה"ל, ובדירה בה התמקם המערער בבית עזרא, הוא החל למלא את המשימה שהוטלה עליו. בתאריך 1.8.05 מסר המערער את אחד המטענים, שהכיל 1.5 ק"ג חומר נפץ, לשותפיו, אולם אלה נלכדו לאחר זמן לא רב ונעצרו על ידי שוטרים. בחיפוש שנערך בדירת המערער נתגלו 4 מטענים נוספים, ובמשאית שחנתה לא הרחק מביתו התגלו עוד 5 לבנות חבלה.

בגין עובדות אלו בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של ייצור נשק והחזקתו שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 144(ב2) ו-144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער ל-8 שנות מאסר ו-3 שנים מאסר על-תנאי. כמו כן, הופעל מאסר על תנאי בן 18 חודשים שעמד נגדו, כאשר חלק ממנו מצטבר, כך שהתוצאה הסופית היא שהמערער עתיד לשאת בתקופת מאסר כוללת של 9 שנים.

בערעור שבפנינו מלין המערער כנגד חומרת העונש. נטען, כי לא ניתן משקל הולם לנסיבותיו האישיות, ולכך שלא פעל מתוך כוונה לפגוע באדם, הואיל ולו עצמו אין נגיעה לאותו סכסוך שפרץ בין חבורות של עבריינים. ועוד נטען, כי במהלך כל הקשר הפלילי קיימה המשטרה, באמצעות סוכן שפעל מטעמה, פיקוח על מעשיהם של הקושרים, ועל כן היה ברור מראש כי כל כוונה לפגע תסוכל באיבה. כן נטען, כי לבנות החבלה הובאו על ידי אחרים למערער, והואיל ואין לו ידע בהרכבת מטענים, הוא אף הודרך על יד אחר כיצד לבצע את מלאכתו. לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להודאת המערער, והחרטה הכנה שהביע על מעורבותו בפלילים.

נדמה כי אין צורך להכביר מלים על חומרתן של העבירות בהן הורשע המערער. לידיו הגיעו מספר לא מבוטל של לבנות חבלה, והוא נטל על עצמו להכין מהן מטענים, כאשר היה נהיר לו, וכיצד לא, כי אלה עתידים לשמש לגרום לפגיעה בנפש. יתר על כן, אין מדובר במי שהסתבך לראשונה בפלילים, נהפוך הוא, למערער עבר פלילי לא מבוטל בגינו נשא בשנת 2004 מאסר לא קצר. ואם בכל אלה לא די, מתברר כי הוא ביצע עבירה מאותו תחום בחודש דצמבר 2002 (החזקת שני מקלעים מסוג "מאג"), עליה נדון בשנת 2004 למאסר בן 21 חודשים. בעקבות אותו מאסר שוחרר המערער על תנאי, ולאחר חודשים ספורים בלבד, וכאשר מאסר על-תנאי מרחף מעל לראשו, שב לבצע עבירות בהן ניכרת הסלמה רבה בהתנהגותו.

הנה כי כן, עניין לנו עם מערער שסכנתו ברורה ומוכחת, והמעט שיכול היה בית המשפט המחוזי לעשות, הוא להרחיקו מהצבור לתקופה ממושכת. מכאן דעתנו, כי חרף חומרת העונש, לא נקלע בית המשפט המחוזי לתוצאה שגויה, ועל כן אנו דוחים את הערעור, ומורים כי מתקופת המאסר שהושתה על המערער ינוכו ימי מעצרו.