ע"פ 2650/08 עמיחי קניון נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום ברמלה (השופט ז' ימיני ) מיום 16.3.2008 שלא לפסול עצמו מלדון בתיק פ 2312/07.

בהליך קודם בעניינו של המערער, ביום 19.10.1999, הרשיע בית משפט השלום ברמלה את המערער בעבירות של ביצוע עבודות ושימוש במקרקעין ללא היתר, בתיק תפ 1326/97. בעקבות הרשעה זו, ובמסגרת גזר הדין, הוצאו צו להפסקת שימוש וצו הריסה בנוגע לנכסים נשוא כתב האישום. ביום 8.1.2007, נמצא כי גזר דינו של בית המשפט מיום 19.10.1999 לא קוים. בעקבות כך, הוגש ביום 22.7.2007 כתב אישום נוסף נגד המערער, בעל המקרקעין, לבית משפט השלום ברמלה (השופט ז' ימיני ), בעבירה של אי קיום צו בית משפט, לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: החוק). בנוסף לכך, הואשם המערער בכתב האישום, יחד עם שני נאשמים נוספים, המחזיקים במקרקעין מטעמו, בעבירה של שימוש הטעון היתר, ללא היתר, לפי סעיפים 1, 145(א)(3), 204(א) ו-208 לחוק, ולפי תקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967.

שני הנאשמים האחרים בכתב האישום, הגיעו להסדר טיעון עם המאשימה. במסגרת הסדר זה, הנאשמת השנייה, שהיא חברה, הורשעה על פי הודאתה, והנאשם השלישי, מנהל החברה, נמחק מכתב האישום. משנודע למערער שדינם של שני הנאשמים האחרים בכתב האישום הוכרע ונגזר, הגיש בקשה לפסילת בית המשפט. בבקשתו, טען המערער, שבנסיבות העניין, נתינת ההכרעה בעניינם של שני הנאשמים האחרים בנפרד מההכרעה בעניינו, מנוגדת להוראת סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), וגורמת לו עיוות דין. מכך, ביקש המערער להסיק, כי בית המשפט נהג במשוא פנים כלפיו, ולכן ראוי שיפסול עצמו.

כמו כן, טען המערער, כי משקבע בית המשפט את אשמתה של הנאשמת השנייה, הרי שבכך, בהכרח, ננעלה גם דעתו באשר לאשמתו של המערער, שהרי הוא נאשם בביצוען של אותן עבירות – וזאת עוד בטרם החל ההליך בעניינו של המערער.

ביום 16.3.2008 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בהחלטתו, ציין בית המשפט, שבקשת הפסלות הוגשה בשיהוי רב, ושהמערער היה מודע להסדר הטיעון המתגבש עם הנאשמים האחרים. כמו כן, ציין בית המשפט, שבנסיבות העניין, ההחלטה לגזור את דינם של הנאשמים בנפרד איננה מנוגדת להוראת סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי, ואף נעשתה בהסכמתו של המערער ובידיעתו. על ההחלטה שלא לפסול עצמו מלדון הוגש הערעור שלפניי.

2.

בערעורו, חוזר המערער על עיקרי טענותיו האמורות. מנגד, טוענת המשיבה, כי מתוך עובדות המקרה, אין עולה כל חשש למשוא פנים מצד בית המשפט, ועל כן אין כל עילה לפסילתו. המשיבה אף טוענת, כי בקשותיו של המערער נובעות מרצון לעכב ככל הניתן את ההליכים המתקיימים בעניינו.

3.

דין הערעור להידחות. החלטת בית המשפט לגזור את דינם של הנאשמים האחרים בפרשה לפני תחילת ההליך בעניינו של המערער, הינה החלטה דיונית. הדרך להתמודד עם החלטות מסוג זה הינה באמצעות הגשת ערעור בתום ההליך בהתאם לסדרי הדין, ולא באמצעות בקשת פסלות וערעור פסלות (ראו: ע"א 5214/05

אוחיון נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, 9.6.2005); ע"א 11543/05

דגן נ' לוכסמבורג תרופות בע"מ (לא פורסם, 19.7.2006); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)). הלכה היא, שהחלטות דיוניות של בית המשפט עשויות להביא לפסילתו רק במקרים חריגים ונדירים, בהם ברור מהחלטות אלה שבית המשפט פיתח יחס שלילי כנגד הנאשם, במידה כזו שלא תאפשר קיום של הליך הוגן (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 175 (2006)). המקרה שלפניי, איננו אחד מאותם מקרים חריגים, והחלטתו של בית המשפט, שאינני רואה להידרש לה לגופה, וודאי איננה החלטה כה בלתי סבירה בקיצוניותה.

גם טענתו השנייה של המערער, לפיה משקבע בית המשפט את אשמתם של הנאשמים האחרים בפרשה, שוב לא יהיה פתוח לשמוע טענות לחפותו שלו, אינה מקימה עילה לפסילת שופט. כבר נקבע בפסיקתנו, שהיכרות מוקדמת של בית המשפט עם ההליך המובא לפניו, כמו גם העובדה שכבר נתן החלטות קודמות בעניינים אחרים הקשורים להליך, אינה מהווה, בהכרח, עילה לפסלות שופט. אלא, יש לבחון בכל מקרה לגופו אם נוצר חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 6545/02 גמליאל נ' ראש עיריית הרצליה (לא פורסם, 22.12.2002); 99/03 מקט ספורט (בית ג'אן) (1994) נ' כהן (לא פורסם, 27.1.2003); 5107/03 יוסף עדאס ובניו חברה לבניין ופיתוח (1992) בע"מ נ' דורנט (1991) ישראל בע"מ (לא פורסם, 1.7.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 269-265 (2006)). בענייננו, מהעובדה שבית המשפט הרשיע את שני הנאשמים האחרים בכתב האישום בגין אותה עבירה, על בסיס הודאתם, אין ללמוד כי ננעלה דעתו באופן כזה שהוא לא יהיה מוכן לשמוע את טענותיו של המערער. קביעותיו של בית המשפט בעניין הנאשמים האחרים נעשו לצורך הרשעתם שלהם, וחזקה על בית המשפט שיידע לערוך את ההבחנות הראויות בין ההרשעה לבין הדיון בעניינו של המערער בהליך שלפניי. יתר על כן, בנסיבות העניין, ומשהכרעת הדין של בית המשפט בעניינם של שני הנאשמים האחרים התבססה, כאמור, על הודאתם במסגרת הסדר טיעון, ולא על חקירה והחלטה לגופו של עניין, החשש כאילו בית המשפט ירגיש כבול בהחלטתו הקודמת, פחות אף יותר.

אשר על כן, הערעור נדחה.