ע"פ 2651/11 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט ס' ג'ובראן :

הרקע וטענות הצדדים

1.

לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב יפו (ת"פ 33784-03-10, כבוד השופטת י

אמסטרדם ) מיום 20.2.2011.

2.

המערער הורשע ביום 19.1.2012, על פי הודאתו, בביצוע 18 מעשי שוד על פי סעיף 402(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); חמש עבירות של זיוף סימני רכב על פי סעיף 413ט לחוק העונשין; כליאת שווא על פי סעיף 377 לחוק העונשין; וניסיון להכשיל שוטר ולברוח ממשמורת חוקית על פי סעיפים 275, 257(1) ו-25 לחוק העונשין.

3.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, אשר כולל תשעה-עשר אישומים, הנאשם בשמונה עשר הזדמנויות שונות הגיע לסניפי בנק דואר שונים במרכז הארץ, נכנס אל הסניף מצויד באמצעים שונים למניעת זיהויו (קסדת אופנוע, משקפי שמש, ובחמישה מקרים הרכיב לוחית זיהוי מזויפת על אופנוע עימו הגיע) ובעודו אוחז באקדח פלסטיק הנחזה לאמיתי, שדד כספים המסתכמים בסכום של 390,892 ש"ח.

4.

במסגרת האישום הרביעי, בזמן ביצוע השוד, המערער איים על אחת מעובדות הבנק, תפס אותה ולא אפשר לה לצאת מהבנק. בגין מעשים אלו הואשם המערער בעבירה של כליאת שווא.

5.

במסגרת האישום ה-19, המערער הגיע לסניף בנק דואר ברמת גן במטרה לבצע שוד, אולם שוטר שהוצב בסניף, נוכח חשדו, פנה למערער ושאל אותו למעשיו. אז, התיישב המערער על האופנוע שברשותו, והתניע אותו במטרה להימלט. השוטר הודיע למערער כי הוא עצור, האחרון התנגד, התפרע, וסירב לבקשת השוטר כי יעמוד במקום. לבסוף, נאלץ השוטר להשתמש בכוח על מנת לעצור את המערער.

6.

בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער ביום 20.2.2011. בגזר דינו, שקל בית המשפט לחומרה את העבירות בהן הורשע המערער והנסיבות המחמירות שלהן. במסגרת זאת, ציין את ריבוי מעשי השוד ואת התקופה הארוכה (19 חודשים) במהלכה הם בוצעו. כמו כן, ציין בית המשפט כי מעשי השוד בוצעו באופן מתוחכם ולאחר תכנון קפדני, אשר כלל אמצעים שונים למניעת זיהויו של המערער. עוד מציין בית המשפט כי טענתו של המערער כי יכול היה לברוח מן השוטר במסגרת האישום ה-19, אינה מתיישבת עם עובדות אישום זה בו הודה כאמור המערער. כמו כן, דחה בית המשפט את טענת המערער כי מעשי השוד בוצעו לא באמצעים אלימים, וזאת נוכח האישום הרביעי כמפורט לעיל, והאישום השלישי במסגרתו צוין כי המערער דחף שתי עובדות של הבנק.

7.

בנוסף, מציין בית המשפט כי יש לדחות את טענתו של המערער כי יש להקל בעונשו נוכח העובדה כי הודה ושיתף פעולה עם חוקריו. זאת, שכן במהלך החקירה חזר בו מהודאתו וטען כי זאת נמסרה בכפייה, ומאז לא שיתף פעולה עם חוקריו. עוד מציין בית המשפט כי כפר באשמות בתחילת המשפט, ורק לאחר קביעת מועדים לשמיעת ראיות הוסכם על הסדר טיעון. משכך, קבע בית המשפט כי "אין עסקינן במי שהסגיר עצמו למשטרה לאחר שהבין את חוסר התוחלת במעשי העבירה, אלא מי שנתפס בכף, כמפורט באישום התשעה עשר, ואלמלא תושיית השוטר שמנע הימלטותו – היה נחלץ ממעצר" (סעיף 29 לגזר הדין).

8.

עוד ציין בית המשפט כי אין לשקול לקולה לזכותו של המערער את התמכרותו להימורים. זאת, נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לבית המשפט ועדותה של אמו, מהם עולה כי המערער סירב לקבל טיפול בגין התמכרות זו והמשיך להמר, אף לאחר שמשפחתו עזרה לו להחזיר את חובותיו. עוד בעניין זה, מציין בית המשפט כי טענותיו שהשתמש בכספי השוד על מנת להחזיר חובות נסתרות מאמירותיו שלו עצמו.

9.

מנגד, שקל בית המשפט לקולה את שיתוף הפעולה של המערער עם המשטרה, הודאתו בבית המשפט, במיוחד נוכח העובדה שלא היו בידי המשטרה ראיות בגין מעשי השוד בהם הצליח להסתיר את זהותו (אישומים 18-1).

10.

על בסיס כל אלה, גזר בית המשפט על המערער עונש של 9 שנות מאסר בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין ביצוע עבירות רכוש; 6 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים בגין ביצוע עבירה של כליאת שווא.

11.

מכאן הערעור שלפנינו. במסגרתו, טוען המערער כי גזר דינו של בית המשפט המחוזי סוטה בצורה משמעותית ממתחם הענישה הראוי, באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. לדידו, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל מספק לנסיבות לקולה הנזקפות לזכותו : העובדה כי הודה בביצוע 18 מעשי שוד, כאשר בידי המשטרה לא היה כל ראיה לקשור אותו אליהם (ולטענתו המשטרה אף לא ידעה כי כלל נשדדו סניפים אלה של בנק הדואר); החרטה הכנה אותה הביע; נסיבות ביצוע העבירות – שימוש באקדח פלסטיק, המניע למעשי השוד היה לצורך החזר חובות לנושים ולא מתוך בצע כסף, ניסיון כנה שלא לפגוע בקורבנות העבירות; נסיבותיו האישיות הקשות אשר לא יפורטו מטעמי צנעת הפרט, בין אלה התמכרותו הקשה להימורים, אשר על פי חוות דעת הפסיכיאטרית אשר הוגשה לבית המשפט המחוזי הוא סובל ממנה מעל לעשרים שנה, והיא בגדר דחף בלתי נשלט.

12.

במסגרת זאת, ציין בא-כוח המערער נסיבה חדשה שמהווה נסיבה לקולה אשר לא עמדה בפני בית המשפט המחוזי – גילויה של מחלה קשה מאד ממנה סובל המערער אשר נתגלתה לאחרונה, ואשר מטעמי צנעת הפרט לא נרחיב בענין. במסגרת זאת, מציין בא-כוחו כי כליאתו במצבו הנוכחי גורמת לו לסבל גופני רב, וכמו כן סבל נפשי. לכך יש להוסיף כי נוכח המחלה הקשה המערער מוחזק דרך קבע באגף מיוחד, עובר באופן תדיר טיפולים רפואיים קשים.

13.

במענה, מדגישה המשיבה כי העונש אשר נגזר על המערער לאור חומרת העבירות ומספרן הוא קל, ולפיכך אין במחלה הקשה שהתגלתה כדי להביא לגישתה להקלה בעונשו.

דיון והכרעה

14.

לאחר שעיינו בגזר הדין של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור על נספחיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, מצאנו כי דין הערעור להתקבל, כך שעונשו של המערער יעמוד על 7 שנות מאסר בפועל.

15.

כידוע "נקודת המוצא בערעור ראשון על גזר דין היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה... כלל ההתערבות עצמו קובע חריג, ומאפשר לערכאת הערעור להתערב בגזר הדין, מקום שהאיזון בין חומרת העבירות כשלעצמן ובנסיבות העניין, אל מול שיקולים פרטניים שעניינם העבריין עצמו (כדוגמת עברו הפלילי, נסיבות חייו, הסיכוי לשיקום), מחייבים גזירת עונש קל או חמור יותר מזה שקבעה הערכאה הדיונית" (ע"פ 6347/12 מדינת ישראל נ' מרה (13.5.2013)).

16.

נדמה, שבמקרה שלפנינו, על אף שגזר דינו של בית המשפט המחוזי מאזן לגישתנו באופן ראוי בין שיקולים לחומרה לקולה, נוכח המחלה הקשה שהתגלתה אצל המערער, יש מקום להקל בעונשו (ראו והשוו: ע"פ 4278/10 בארדאלס נ' מדינת ישראל (23.3.2011); ע"פ 7453/09 פלוני נ' מדינת ישראל (16.3.2011); 2777/11 פלונית נ' מדינת ישראל (16.10.2012); ע"פ 7023/12 שרון נ' מדינת ישראל (21.1.2013)).

17.

למיותר לציין כי אין באמור לעיל כדי להפחית ולו במעט מחומרת העבירות בהן הורשע המערער.

18.

נוכח כל האמור, הערעור מתקבל בחלקו. עונש המאסר בפועל שנגזר על המערער יועמד על 7 שנים. יתר רכיבי גזר הדין יוותרו על כנם.