בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
267/13
לפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המערערת:
מדינת ישראל
נ
ג
ד
המשיב:
אשכול לוי
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 28.11.2012 בת"פ 60111-01-12 שניתן על ידי כב' השופט א' אינפלד
תאריך הישיבה:
ב' בתמוז התשע"ג
(10.06.13)
בשם המערערת:
עו"ד יאיר חמודות
בשם המשיב:
עו"ד פרופ' קנת מן , עו"ד פרופ' דוד ליבאי
בשם שירות מבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס
פסק דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1.
עובד ציבור בכיר במועצה אזורית – מי ששימש כגזבר ומזכיר המועצה – היה מעורב בעבירות של קבלת שוחד ושל גניבה בידי עובד ציבור, שאף היו כרוכות בהדחת עובד נוסף למעורבות בהתנהלות בלתי חוקית זו. מהו העונש ההולם עבירות אלו – בשים לב לרף הענישה שראוי לקבוע ביחס לעבירות מסוג זה, כמו גם לנסיבותיו האישיות. זו השאלה שהונחה לפתחנו.
התשתית העובדתית וההליכים עד כה
2.
המשיב, עבד במשך כ-35 שנים במועצה האזורית מרחבים (להלן: המועצה ), ובין השנים 2008-2004 כיהן כגזבר ומזכיר המועצה. במסגרת תפקידו וכמי שהיה מורשה חתימה מטעם המועצה נהג המשיב לאשר תשלומים לקבלנים אשר ביצעו עבודות עבור המועצה, לאחר קבלת אישורו של מהנדס המועצה, מר מיכאל אפשטיין (להלן: אפשטיין ).
3.
עם המשיב נערך הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש. על-פי כתב האישום המתוקן, אשר בעובדותיו הודה המשיב במסגרת הסדר טיעון, בין השנים 2008-2006 הוא קיבל שוחד בסך של כ-20,000 שקל מקבלן בניין בשם יואב עזריה (להלן: עזריה ), שאיתו הייתה לו היכרות קרובה. ב"תמורה" לקבלת השוחד הורה המשיב להעביר לעזריה סך של כ-150,000 שקל בגין עבודות שלא בוצעו בפועל. לשם כך, ביקש המשיב מאפשטיין לאשר כי עבודות אלה בוצעו כביכול, על מנת לאפשר את העברת התשלום כאמור. אפשטיין הורשע בהליך נפרד בבית המשפט המחוזי בבאר שבע (ת"פ 45456-07-11), במסגרת עסקת טיעון, ונידון ל-6 חודשי מאסר בפועל ו-9 חודשי מאסר על תנאי. בערעור שהגיש אפשטיין לבית משפט זה (ע"פ 5978/12 אפשטיין נ' מדינת ישראל (14.2.2013)) הומר עונש המאסר בפועל שהושת עליו, בהסכמת המדינה, לעונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, תוך הדגשה שהדבר נעשה רק בשל נסיבות חריגות של התחשבות במצבה הבריאותי הקשה של אשתו.
4.
ביום 16.2.2012 הורשע המשיב (ת"פ 60111-01-12, השופט א' אינפלד ), על פי הודאתו, בעבירות של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) וגניבה בידי עובד ציבור, לפי סעיף 390 לחוק העונשין.
5.
ביום 28.11.2012 ניתן גזר דינו של המשיב בבית המשפט קמא, כדלקמן: מאסר בפועל של 12 חודשים, בניכוי ימי מעצרו של המשיב; מאסר על תנאי של 6 חודשים למשך שלוש שנים מיום שחרורו, כשהתנאי הוא שלא יעבור את העבירות שבהן הורשע או כל עבירה שיש בה יסוד של גניבה או מרמה ועונשה שלוש שנות מאסר ומעלה; קנס בסך 20,000 שקל או 60 ימי מאסר תמורתו; וכן פיצוי לקופת המועצה בסך של 50,000 שקל.
6.
בית המשפט קמא הנחה עצמו בגזירת העונש לאורו של תיקון 113 לחוק העונשין (חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113 ), הגם שמבחינה פורמאלית זה לא חל על ההליך, בשים לב לכך שהמשיב הורשע בטרם כניסת התיקון לחוק. בעיקרו של דבר, בית המשפט קמא קבע כי מעשיו של המשיב פגעו בכמה ערכים מוגנים: אמון הציבור ברשויות השלטון; הבטחת טוהר המידות במינהל הציבורי; ערך השוויון; שמירה על נכסי הזולת; וההסתייגות מהדחת אדם אחר ליתן ידו לביצוע עבירה. בהמשך לכך, נדרש בית המשפט קמא לנסיבותיו האישיות של המשיב, תוך התייחסות לשירותו המסור במועצה לאורך שנים, לאובדן הקריירה המקצועית שלו והפסקת עבודתו, להודאתו המיידית במשטרה, לחרטתו הכנה ולכך שהוא נעדר כל עבר פלילי. בית המשפט ציין כי קרוב לוודאי שנפגעו גם זכויותיו הכספיות של המשיב, וכן התייחס לזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להגשת כתב האישום בראשית שנת 2012, שעלה כדי עינוי דין המצדיק התחשבות נוספת במשיב. לבסוף, התייחס בית המשפט קמא להמלצתו של שירות המבחן להסתפק בהשתת עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות, ובנוסף לו מאסר על-תנאי. בעניין זה קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן להעדיף בנסיבות העניין את השיקול הטיפולי על פני הצורך בהוקעה פומבית של מעשי המשיב, ועל כן, לא ניתן להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל.
הערעור
7.
הערעור שבפנינו הוגש על-ידי המדינה, והוא נסב על קולת העונש. באופן כללי, המערערת סבורה כי טעה בית המשפט קמא בכך שגזר על המשיב עונש מאסר בפועל של 12 חודשים בלבד. לטענתה, עונש זה איננו הולם את חומרתן של העבירות שבהן הורשע – עבירות של לקיחת שוחד וגניבה בידי עובד ציבור. ביתר פירוט, טענה המערערת כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספק לעובדה כי המשיב הורשע בשתי עבירות ולמשקלם של הערכים המוגנים שנפגעו על ידי פעולותיו של המשיב. המערערת הוסיפה והתייחסה באופן ספציפי לחומרתה של תופעת השוחד בשלטון המקומי ולחשש מפני אובדן אמון הציבור במוסדות המדינה והשלטון המקומי, תוך הדגשת מעמדו הבכיר של המשיב, שבעת ביצוע העבירות שימש כ"שומר הסף" של הקופה הציבורית.
8.
עוד סברה המערערת כי בית המשפט קמא ייחס משקל עודף לנסיבותיו האישיות של המשיב, ובהקשר זה להיותו נעדר עבר פלילי ולמחיר האישי ששילם בעקבות הרשעתו. המערערת מדגישה כי נסיבות אלו הינן אופייניות לרובם של לוקחי השוחד, שהודות למאפיינים אלה שלהם זכו מלכתחילה להיות עובדי ציבור הנושאים במשרת אמון. כמו כן, טענה המערערת כי גזר דינו של בית המשפט קמא הפריז במשקל שייחס גם לנסיבותיו האחרות של המשיב – להודאתו ולפרק הזמן שחלף מסיום החקירה ועד להגשת כתב האישום. נסיבות אלה, כך נטען, הן אמנם בעלות משקל מסוים לקולא, אך אין בהן כדי להצדיק עונש כה קל. בהקשר זה, הסביר בא-כוח המערערת את פרק הזמן הארוך שחלף עד להגשת כתב האישום בכמות החומר העצומה שנאספה בעניינו של המשיב, כמו גם בעניינם של מעורבים אחרים בפרשה.
9.
בכתב הערעור שהגישה התייחסה המערערת אף להיבטים הכספיים של גזר הדין, וטענה כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא חילט את כספי השוחד, וכן בכך שהשית על המשיב פיצוי ששיעורו נופל במידה משמעותית מגובה הסכום שגנב (ולמעשה, עומד על כשליש ממנו). עם זאת, בטיעון בעל-פה בפנינו התמקד בא-כוחה של המערערת במרכיב המאסר בפועל בגזר הדין.
10.
המשיב, מצידו דוחה את טענותיה של המערערת, וסומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. בטענותיו בפנינו, הדגיש בא-כוחו של המשיב את השיהוי הכבד שנפל בהגשת כתב האישום, את העובדה שהמשיב הודה כבר בהזדמנות הראשונה בעבירות המיוחסות לו, את חרטתו הכנה ואת תסקיר שירות המבחן המתאר את תרומתו לקהילת הכלא במהלך ריצוי עונשו. עוד ביקש בא כוחו של המשיב להתחשב בכך שמרשו מתקרב למועד ריצוי שני שלישים מתקופת מאסרו, ועומד כעת, מבחינה מעשית, ערב שחרורו, נוכח הסיכוי הגבוה שבשל מכלול נסיבותיו ועדת השחרורים תיעתר לבקשתו לשחרור מוקדם.
הכרעתנו
11.
לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל כי דין הערעור להתקבל בכל הנוגע לאורכו של המאסר בפועל שהוטל על המשיב.
12.
בעיקרו של דבר, השיקול המרכזי העומד בבסיס הכרעתנו הוא הצורך להתמודד באופן נחרץ עם תופעת השחיתות הציבורית, שהעבירות דנן – שוחד וגניבה בידי עובדי ציבור – הן מן החמורות והמובהקות שבהן.
13.
לא ניתן להפריז בחומרתה של תופעת השחיתות השלטונית, שאוכלת בכל פה בתפקודן התקין של הרשויות ומכרסמת בלגיטימיות שלהן. בית משפט זה עמד על חומרתה של התופעה כבר בתחילת דרכו, וככלל אימץ עמדה מחמירה כנגד עובדי ציבור שחטאו בשחיתות (ראו למשל: ע"פ 20/53 ניימן נ' היועץ המשפטי , פ"ד ט 845 (1955); ע"פ 389/72 זוקאים נ' מדינת ישראל , פ"ד כז(2) 487 (1973); ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל (24.6.2009)). החשיבות הנודעת לענישה קפדנית בתחום זה נובעת לא רק מחומרת העבירות ומנזקיהן, אלא גם מן הקושי הטמון, באופן טבעי, בגילוין (ראו למשל: ע"פ 449/11 חג'ג' נ' מדינת ישראל
(19.5.2011) (להלן: עניין חג'ג' )). אם כן, נדרשת בתחום זה ענישה משמעותית ומרתיעה אשר תציב מענה ראוי לביצוען של עבירות אלו.
14.
ניתן ללמוד על מידת חומרתן של העבירות שבהן הורשע המשיב, גם מן העונשים המרביים שקבועים כיום בצידן של עבירות אלה – עונשי מאסר של עד 10 שנים בגין כל אחת מהן. לא למותר לציין כי העלאת הרף של ענישה מירבית בגין עבירת השוחד – מ-7 שנות מאסר ל-10 שנות מאסר, בצד העלאת הקנס המירבי בגין עבירה זו, היא בגדר שינוי חדש יחסית המהווה מסר ברור מצידו של המחוקק בכל הנוגע לגישה העונשית הראויה (ראו: חוק העונשין (תיקון מס' 103), התש"ע-2010, ס"ח 2225). בדברי ההסבר להצעת החוק שהובילה לתיקון צוין במפורש כי ההחמרה הנוספת נועדה לבטא את החומרה הנודעת ללקיחת השוחד, שהיא עבירת שחיתות המצויה במדרג החומרה הגבוה ביותר. כמו כן, צוין בדברי הסבר אלה כי העלאת שיעורו של הקנס המירבי שנקבע בצידה של העבירה נועדה לפגוע במוטיבציה הכלכלית העומדת בבסיסה של פשיעה זו ולחזק את ההרתעה כנגדה (ראו: הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 108) (החמרת הענישה בעבירות שוחד), התש"ע-2009, ה"ח 465). דברים מפורשים אלו של המחוקק, מהווים מסר חד וברור, אשר אין להתעלם ממנו כאשר יבוא בית המשפט לגזור את עונשם של המורשעים בעבירות אלו. זאת, כמובן,
מבלי לגרוע מכך שהעלאתו של העונש המירבי ביחס לעבירת השוחד איננה חלה באופן פורמאלי בענייננו, שעה שהעבירה נעברה עובר לתיקון החוק. חשוב להדגיש כי גם אם ניתן להצביע על מקרים שבהם לא תמיד השתקפה חומרתן של עבירות אלו בעונשים שהושתו בגינן הרי שכפי שציינתי בעבר, אין בכך בכדי למנוע את התאמתה של מדיניות הענישה לחומרתן הברורה של העבירות (ראו והשוו: ע"פ 6020/12 מדינת ישראל נ' קדץ (29.4.2013) (להלן: עניין קדץ )). מכל מקום, לאמיתו של דבר, בחינת פסיקתו של בית משפט זה בכללותה, בדונו במקרים בעלי מאפיינים דומים לענייננו (מבחינת תפקידו של המורשע והיקפן של העבירות) מלמדת כי לצד מקרים שבהם הושתו עונשי מאסר דומים לזה שהושתו על המערער, או אף קצרים ממנו במידת מה (ראו למשל: ע"פ 4115/08 גלעד נ' מדינת ישראל (24.1.2011)), ניתן להצביע גם על מקרים אחרים שבהם עבירות שחיתות של עובדי ציבור נענו בענישה מחמירה יותר (ראו למשל; עניין חג'ג' ; ע"פ 739/09 מדינת ישראל נ' שניצר (1.7.2009)).
15.
לאחר ששקלנו את מלוא היבטיו של מקרה זה, מצאנו כי יש להתערב בעונש המאסר בפועל שהושת על המשיב. אכן, לזכותו של המשיב עומדות נסיבות לקולא, אולם איננו סבורים שאלה מכריעות את הכף במידה שעליה הורה בית המשפט קמא לנוכח מאפייניהן של העבירות שבהן הורשע ועוצמתם של הערכים המוגנים על-ידן, אשר מחייבים את העדפת האינטרס הציבורי הברור בשמירה על טוהר המידות במינהל הציבורי, ובכלל זה חיזוקה של ההרתעה הנדרשת בכדי למנוע מעשי שחיתות כאלו (ראו למשל: ע"פ 341/73 מדינת ישראל נ' ויטה , פ"ד כז(2) 610, 613 (1973); ע"פ 150/88 לושי נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(2) 650, 660 (1988)).
16.
בית המשפט קמא נדרש לפגיעה שנגרמה למעמדו המקצועי והאישי של המשיב. אכן, אלה הם שיקולים שברגיל יש לייחס להם משקל. אולם, משקל זה נגרע במידה לא מבוטלת בהקשרן של עבירות "צווארון לבן" שבהן המעמד המקצועי והחברתי הוא שיוצר את תנאי הרקע המאפשרים את ביצוע העבירות. יפים לעניין זה דבריו של השופט ד' לוין
בע"פ 355/88 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד מג(3) 221 (1989):
"אנשי ציבור ועברייני צווארון לבן בדרך כלל, כאשר הם נתפסים בקלקלתם, מובאים למשפט ונדרשים לתת את הדין על מעלליהם, מוצאים עצמם פגועים, מושפלים ומבוזים. אולם אין להם אלא להלין על עצמם, שכך אונה להם, שהרי דווקא
מהם מצפים, שבאישיותם, בהתנהגותם ובדרך חייהם ישמשו אות, דוגמה ומופת לאחרים. כגודל האמון הניתן בהם כן גדולה האכזבה, כאשר הם מועדים ומתדרדרים. ככל שהם ראויים לתודה ולהערכה על פעולות חיוביות שעשו למען הכלל, כך הם ראויים לגינוי ולסלידה, כאשר הם מנצלים לרעה את המעמד, את האמון, את הסמכות" ( שם , בעמוד 265).
לא למותר לציין, כי במהלך הדיון למדנו כי בסופו של דבר מרבית זכויותיו הכלכליות של המשיב לא נפגעו כתוצאה מההרשעה (בניגוד להנחתו של בית המשפט קמא).
17.
בנסיבות העניין אף יש לתת משקל מוגבל לנסיבה של היעדר עבר פלילי מצד המשיב. כידוע, היעדרו של עבר פלילי מצד המורשע בעבירה מהווה שיקול מרכזי לקולת העונש, כפי שאושר פעמים רבות בפסיקה. אולם, בדומה לדברינו לעיל, כאשר עסקינן בעבירות של לקיחת שוחד או גניבה בידי עובד ציבור, נראה כי משקלו של שיקול זה נגרע. יש טעם בטענתה של המערערת כי נסיבה זו אופיינית למקרים של שחיתות ציבורית בכלל ולמקרים של לקיחת השוחד או גניבה מהקופה הציבורית, בפרט. הרי, ברוב המקרים נסיבה זו מהווה "תנאי" נדרש לכהונה בתפקיד המאפשר את ביצוען של עבירות מסוג זה. מעצם טיבן של העבירות נשוא ההרשעה, הן צפויות להיעבר על-ידי אנשים "נורמטיביים" (ראו והשוו דברי בעניין קדץ , בפסקאות 24 ו-29).
18.
עם זאת, לא נעלם מעינינו דבר קיומן של נסיבות מקלות בעניינו של המשיב: העובדה כי הורשע בגין אירוע אחד בלבד, שבו נכשל, ושאותו יש לשקול כנגד 35 שנות שירותו הציבורי; השיהוי הלא מבוטל של המערערת בהגשת כתב האישום; העובדה כי המשיב קרוב בעת הזו לסיום ריצוי שני שלישים מעונש המאסר שהושת עליו; וחוות דעתו החיובית במובהק של שירות המבחן בעניינו.
19.
נוכח דברים אלה, מצאנו לנכון לקבל את הערעור ולהעמיד את עונש המאסר בפועל שיוטל על המשיב על 20 חודשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו של המשיב, תוך הותרת עונש המאסר על תנאי שהשית בית המשפט קמא על כנו. זאת, בצד ההדגשה, כי לולא אותן נסיבות מקלות שנמנו בפסקה 18 לעיל, היה מקום להחמיר עם המשיב אף יותר.
20.
במקביל, החלטנו לדחות את הערעור בכל הנוגע לעונש הקנס ולפיצוי שבו חויב המשיב. זאת, מן הטעם שטיעוני המערערת בעניין הועלו בשפה רפה בהודעת הערעור, ולמעשה נזנחו בדיון שהתקיים בפנינו. אין ללמוד מכך על הסתייגותנו מחיוב בפיצוי בסכום גבוה יותר במקרים מתאימים. אדרבה, ככלל, אנו סבורים שהקנס והפיצוי צריכים לעמוד בהלימה לגובה הנזק שנגרם לקופה הציבורית (ובכפוף לכך שההליך הפלילי אינו המסגרת המתאימה לדיון מפורט בשאלה של גובה הנזק, כך שבמקרים מתאימים ניתן יהיה לנקוט בהליכים אזרחיים. ראו: דפנה ברק-ארז אזרח-נתין-צרכן – משפט ושלטון במדינה משתנה 149 (2012)).
לסיכום
21.
צר לנו על המשיב, אשר התפתה לגדוע קריירה ארוכת שנים בשירות הציבורי במעשים חמורים של לקיחת שוחד ושליחת יד לקופה הציבורית. עם זאת, כפי שחזרנו והדגשנו, שעה שמדובר בעבירות של שחיתות ציבורית, ולא כל שכן כאלה שעומדות על רף החומרה הגבוה ביותר, ברגיל יש לתת קדימות לאינטרס הציבורי על פני נסיבותיו האישיות של מי שהורשע בעבירות אלו. לא ניתן להקל ראש בחומרת מעשיו של המשיב, במיוחד שעה שאלו נעשו על ידי בעל תפקיד שהיה אמון על שמירתה של הקופה הציבורית, ותוך הדחת עובד ציבור נוסף ליטול חלק במעשים. מקרים מסוג זה מחדדים את השאלה: "מי ישמור על השומרים?".
22.
סוף דבר, הערעור מתקבל חלקית, במובן זה שתקופת המאסר שהוטלה לריצוי בפועל על המשיב תעמוד על 20 חודשים. שאר מרכיבי העונש יעמדו בעינם, במפורט בפסקה 5 לעיל.
ש ו פ ט ת
השופט א' רובינשטיין:
א.
מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת ברק-ארז. אין כשוחד כדי להמאיר מערכות משפט וממשל ולהטיל בהן רקב וסחי. דברים אלה אינם צריכים ראיה, ועליהם להיות טבועים בצופן הגנטי של עובדי הציבור, נבחריו ומשרתיו. הנה מדברי הנשיאה ביניש בדנ"פ 10987/07 מדינת ישראל נ' ברק כהן (2009), פסקה 14:
עבירות השוחד הן חלק משורה של עבירות הקבועות בחוק העונשין, שנועדו להנהיג נורמות התנהגות ראויות בקרב עובדי ציבור ולמנוע גילויי שחיתות מצידם. בפסיקתנו הוכרו שלושה ערכים עיקריים שעליהם נועדו האיסורים הפליליים על מתן שוחד ולקיחתו להגן: טוהר המידות של פקידי הציבור, שנועד להבטיח כי האנשים שבידם מופקדים כוחות וסמכויות לפעול בשם הרשות ושחבים חובת נאמנות לציבור יפעלו ביושר ובהגינות; פעילותו התקינה של המינהל, שעלולה להשתבש אם עובדי ציבור שנתון להם שיקול דעת ישקלו שיקולים זרים בשל שוחד שניתן להם; ואמון הציבור במערכת השלטונית, שהוא חיוני לקיום חיים דמוקרטיים תקינים ושעלול להיפגע אם השירות הציבורי ייתפס בעיני הציבור כמושחת וכמי שעובדיו נוהגים לקבל שוחד".
ב.
נושא איסור השוחד כמובן אינו המצאה של המשפט בדורות אחרונים. לדידנו, חותמו עמוק במרקם הנורמטיבי והמוסרי של האתוס היהודי והמשפט העברי. על פי התחושה האינטואיטיבית – וכך גם מרבית המקורות – הוא מוטל מיסודו כאיסור על דיינים ושופטים; אך מוטתו רחבה לאמיתה, ומתפרסת על כלל הממשל. ההימנעות מקבלת שוחד היא מידה שהתורה מייחסת אותה לקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ("האל הגדֹל הגבֹר והנורא אשר לא-ישא פנים ולא יקח שֹחד, עֹשה משפט יתום ואלמנה ואֹהב גר לתת לו לחם ושמלה" ( דברים י', י"ז)); ואכן, בהמשך ובלשון דומה היא מצוה כן על הדיין: "לא-תטה משפט לא תכיר פנים ולא-תקח שֹחד" ( דברים ט"ז, י"ט). ואולם, הנביא ישעיהו מייחס את קבלת השוחד לשרי ירושלים, קרי, המנהיגות הציבורית, שבניגוד לקב"ה ולהבדיל, בתקבולת ניגודית לאשר הבאנו מעלה, עליהם נאמר "שריך סוררים וחברי גנבים, כֻלו אֹהב שֹחד ורֹדף שלמֹנים, יתום לא ישפֹטו וריב אלמנה לא-יבוא אליהם" ( ישעיהו א', כ"ג), וכדברי מדרש פסיקתא דרב כהנא ט"ו, "שהיו כולם אוהבין את הגזל"; ונזכור כי המלך בימי קדם היה גם השופט הראשי (עיינו ערך משפט שלמה מלכים א', ג', ט"ו-כ"ח), וכדברי הנביא מיכה (ג', י"א) "ראשיה בשֹחד ישפֹטו וכהניה במחיר יורו"; ועוד אומר אותו נביא (ז', ג') "השר שֹאל והשֹפט בשִלוּם...". וכביאור רש"י שם – "השר שואל (מבקש) שוחד"; והפרשן רד"ק (ר' דוד קמחי, פרובנס, המאה הי"ג) מציין לעניין זה "כי לא ישאל המלך שוחד בפיו כי יתבייש מזה, אלא השר שואל בעבורו". כלומר, לצד הגנאי של שוחד השופטים ישנו שוחד המלך והשרים, מערכת ממשל מושחתת. על דברי הפסוק במשלי (י"ז, ח') "אבן-חן השֹחד בעיני בעליו..." אומר הפרשן רלב"ג (ר' לוי בן גרשון, פרובנס, המאה הי"ד) "הנה השוחד הוא אבן חן בעיני האנשים אשר ינתן להם השוחד, מרגליות שיתנו חן לנושאן..."; אירוניה וסטירה. וביתר העמקה – מוסר צרוף. ובסופו של יום, מיהו השליט הראוי – "הולך צדקות ודבר מישרים, מֹאס בבצע מעשקות, נֹער כפיו מתמֹך בשֹחד..." ( ישעיהו ל"ג, ט"ו); פסוק זה מביאה הגמרא (בבלי מכות כ"ד, א') כחלק מ"תמצית מצוות" שערך ישעיהו הנביא. ועוד, מדרש תנחומא נדרש לפסוק ב יחזקאל (כ"ב, ו') "הנה נשיאי (מלכי
- א"ר) ישראל איש לזֹרעו היו בך" – "שהיו פושטין זרועותיהן תחת כנפיהם ונוטלין את השוחד". החתם סופר (ר' משה סופר, פרשבורג, המאה הי"ח-י"ט), מגדולי התורה במרכז אירופה, מדבר בפרנסי הציבור לעניין חשש השוחד ( כתובות ק"ה, ב').
ג.
הובאו כאן איפוא דוגמאות לפריסת מארת השוחד מעבר לשופטים, שהם המוזהרים הבסיסיים כמובן, ואין מקום להאריך לגבי אזהרתם; ובנוסף לאזהרות הרבות במקרא – ראו גם קביעות ההלכה לעניין הדיינים (רמב"ם סנהדרין כ"ג, א'-ב'; שולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים ט', א')). ולעניין העוסקים בצרכי ציבור, ראו גם אליאב שוחטמן "טוהר השיפוט וטוהר המינהל הציבורי", פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים) דברים , 163, 165-164, המביא מ שולחן ערוך חושן משפט, ל"ז, כ"ב בהגהות הרמ"א (ר' משה איסרליש): "טובי הקהל (נבחרי הציבור) הממונים לעסוק בצרכי רבים או יחידים, הרי הן כדיינים , ואסורים להושיב ביניהם מי שפסול לדון מתוך הרִשעה" (הדגשה הוספה – א"ר); וכן הביא מערוך השולחן (לר' יחיאל מיכל אפשטיין, רוסיה, המאות הי"ט- הכ') חושן משפט ט', א': "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור , אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה, וכל שכן על-ידי לקיחת שוחד" (הדגשה הוספה). הדברים כדרבנות, ומדברים בעדם, ויפה כוחם לענייננו: שוחד – בקהלו אל יֵחַד כבודנו.
ד.
משרת הציבור – עובד הציבור או נבחר הציבור – הנוטל שוחד, עובר על החוק, אך גם יוצא חוצץ כנגד אזהרות היצוקות בעולמה של יהדות ובמוסר היהודי והאנושי. על כן אין מנוס מהחמרה בעונשו; "שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית" ( צפניה ג', י"ג).
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
הנני מצטרף – לאחר התלבטות – לתוצאה המוצעת על ידי חברתי, השופטת ד' ברק-ארז . עם זאת הנני מרשה לעצמי להוסיף שתי הערות קצרות:
א.
נראה לי שככלל – אין זה רצוי שייקבע רף ענישה גבוה יותר מהקיים במסגרת
העונש המושת על נאשם בעקבות הסדר הטיעון (ראו עמדתי ב-ע"פ 2144/11 יעקב (ג'קי) מצא נ' מדינת ישראל (20.6.2011). במקרה שלפנינו השגתי זו איננה משפיעה על מסקנתי לגבי הערעור, שהרי אף בעבר נהגו לעיתים עונשים מעין אלה שמוצעים כאן, ואף חמורים יותר, לאחר הסדרי טיעון – ביחס לעבירות בגינן הורשע המערער. עיינו לדוגמא: ע"פ 739/09 מדינת ישראל נ' שניצר
(1.7.2009). (לשיקולי ענישה כלליים בעבירות מסוג זה – ראו ע"פ 5083/08: הרב שלמה בניזרי נ' מדינת ישראל (24.6.2009)).
התחבטותי נבעה עם זאת: מהנסיבות המקלות בעניינו של המשיב (השיהוי הרב בהגשת כתב האישום; הודייתו של המשיב והחרטה שהביע; העובדה כי הוא קרוב לסיום שני שליש מהמאסר בפועל שהושת עליו בבית המשפט המחוזי הנכבד וחוות דעתו החיובית של שירות המבחן) וכן מרמת הענישה המתונה יחסית שהושתה (לאחר שמיעת ראיות בערכאה הדיונית) ב-ע"פ 4115/08
אבנר גלעד נ' מדינת ישראל (24.1.2011); ואולם במקרה שלפנינו, לצד ההרשעה בעבירה של קבלת השוחד, היתה אף הרשעה בגניבה בידי עובד ציבור ועובדות הרקע, שהמשיב הודה בהן, מטרידות מאד.
ב.
מקובל עלי כי צריך לראות את עבירות השוחד בחומרה רבה, כמבואר בהרחבה על ידי חבֵרי ומכאן שאכן יש להשית בגינן עונשים מכבידים. עם זאת הנני סבור שבאופן עקרוני ראוי להיזהר מהשלכת תיקוני חקיקה עונשית לאחור, ולו בעקיפין, כפי שעולה מגישתה של חברתי, השופטת ד' ברק-ארז .
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז .
ניתן היום, ט"ו בתמוז התשע"ג (23.6.2013).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת