ע"פ 2680/05 מדינת ישראל נ. פלוני

השופטת ע' ארבל:

1.ערעור המדינה וערעור המשיב על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת א' הלמן) בו נידון המשיב על פי עובדות כתב אישום מתוקן בו הודה בתקיפת קטין ותקיפה בנסיבות מחמירות במקרים רבים, כליאת שווא ואיומים. המשיב נידון ל- 28 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירות בהן הורשע, למעט עבירת איומים.

2.המשיב נשוי למתלוננת מזה 20 שנה ובמהלך כל שנות נישואיהם הפליא בה מכותיו, כמו גם בילדים, תוך שימוש בחפצים שונים כגון כבל חשמלי, מחבט שטיחים ומקל. כמו כן סטר להם ובעט בהם. הוא הותיר בעשרות מקרים סימני אלימות אדומים בחלקי גופם השונים ובהם שטפי דם, שריטות, הצלפות ונפיחות.

3.לבקשת בית המשפט המחוזי הוגשו מספר תסקירים כדי לאפשר לבית המשפט לבחון אפשרות שיקום ושילוב המשיב בקבוצה טיפולית מחוץ לכתלי הכלא. מהתסקירים שהוגשו עולה, כי המשיב אינו לוקח אחריות על מעשיו, אינו רואה עצמו כאדם אלים הזקוק לטיפול וגורמי הטיפול מצאו שאינו מתאים לתהליך שיקום.

4.המדינה סבורה כי היה על בית המשפט להשית עונש מאסר ארוך בהרבה מזה שהוטל על המשיב, לאחר שקבע כי הוא מתבצר בהגנות מוצקות ואינו מכיר בחומרת מעשיו. לטענתה, מדובר באלימות ממושכת וקשה. במשך למעלה מעשרים שנה מאז נישואיהם סובלת האישה מנחת זרועו של המשיב. מדובר, לטענת התביעה, בשישה קרבנות שכל אחד מהם ישא את חותם המעשים של המשיב במשך שנים.

קצינת המבחן שהופיעה בפנינו חזרה והדגישה את הספקנות לגבי אפשרויות השיקום, את העובדה שבית המשפט שלח את המשיב למסגרות טיפוליות, בין היתר ל"בית נועם", והמסקנה הייתה שהאיש אינו בשל לקבלת טיפול.

ב"כ המשיב ביקש לשכנענו להקל בענשו, בהדגישו את העובדה שלא מדובר באדם שהיה מעורב בחיי פשע וזו לו הסתבכותו הראשונה עם החוק. הוא הודה בכל עובדות כתב האישום, מהן נמחקה הוראת החיקוק בדבר התעללות בקטינים. עוד ציין כי מרשו ישב בתנאי מעצר קרוב לשבעה חודשים. לטענתו, כיום יש לו תפישת עולם שונה, המציאות השתנתה ואין סיכוי שיחזור על מעשים שכאלה.

5.מדובר במעשים קשים וחמורים שבוצעו על ידי אבי המשפחה כלפי אשתו וחמשת ילדיו במשך שנים רבות. כתב האישום בו הודה מתאר מקרים רבים של מעשי אלימות קשים תוך שימוש בחפצים שונים, כשהוא משאיר באשתו ובילדיו סימני אלימות בכל חלקי גופם. משהסתבר שלא נמצאה כל מסגרת טיפולית הולמת למשיב וכי יש לו קושי לגלות אמפתיה לקרבנותיו והוא אינו רואה עצמו כאדם אלים ואף הביע התנגדות לקבל טיפול בבעיית האלימות ממנה הוא סובל, אין מנוס אלא להרחיקו מהמשפחה לתקופה ארוכה שתבטיח את ההגנה על המשפחה מזה ותביא להרתעתו של המשיב מלעשות שימוש באלימות בעתיד, מזה.

אין לקבל את הטענה לפיה מדובר בתרבות של התנהגות הרואה בהכאת ילדים דרך של חינוך שהייתה מקובלת על המשיב כמו גם על סביבתו הקרובה. בית משפט זה הביע לא אחת את מורת רוחו מטיעון מסוג זה, ואת הצורך להוקיע מעשי אלימות בכלל ושל הורים כלפי ילדיהם בפרט. את אשתו בוודאי לא ביקש המשיב לחנך ולגבי מעשי האלימות כלפיה גם לא יכול היה להעלות טיעון מסוג זה שכאמור נדחה על ידינו. לא התעלמנו מהודאתו של המשיב בעובדות כתב האישום המתוקן ומהעובדה שחסך מזמנו של בית המשפט. עם זאת, לאחר ששקלנו את כל נסיבות העניין, את טיעוני הצדדים ובמיוחד את התסקיר המעודכן של שירות המבחן, הגענו למסקנה שיש להחמיר בעונשו של המשיב. כערכאת ערעור שאינה ממצה את הדין החלטנו לקבל את ערעור המדינה ולהעמיד את עונשו של המשיב על תקופת מאסר בפועל של 40 חודש, בניכוי ימי מעצרו. שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.

סיכומו של דבר, ערעור המדינה מתקבל ואילו ערעורו של המשיב נדחה.