ע"פ 2691/12 פראוואן ינגדאישום נ. מדינת ישראל

בהמלצתנו חזר בו המערער מן הערעור על הכרעת הדין. לפנינו איפוא ערעור על גזר הדין. המדובר בפרשה קשה של פגיעת פועל זר תאילנדי בשלושה פועלים זרים בני ארצו, לאחר מחלוקות של מה בכך. התוצאה היתה חבלה קשה בשניים מהם, במיוחד באחד לו נגרמו פגיעות קשות.

בית המשפט המחוזי פיצל את פסיקתו לשלושה – מאסר 13 שנים, 6 שנים וששה חודשים לגבי המתלוננים השונים, ושקלול וחפיפה מסוימת שהעמידו את העונש הכולל על חמש עשרה שנות מאסר. כן הושת פיצוי בן 100 אלף ₪ לאחד המתלוננים ו-50,000 אלף לאחר, ובסך הכל 150,000 ₪.

בערעור נגד חומרת העונש נטען, כי על פי הפסיקה עסקינן בעונש מופלג לחומרה, כי יש להביא בחשבון את מוצאו הזר של המערער, לרבות העדר קרובי משפחה וביקורים, ואולי גם אי קבלת חופשות, והתנאים הקשים במאסר שיש בהם מעין בידוד לאסיר זר. נטען גם כנגד גובה הפיצוי, שהמערער לא יוכל – כנטען – לעמוד בו בשל עוניו. יצוין כי הנפגעים צורפו כמשיבים, אך מאמצי הפרקליטות לאתרם לא עלו יפה.

לטענת המדינה, משהמדובר בפגיעה בשלושה אנשים ונוכח פסיקה מחמירה גם לגבי אחד בלבד, אין מקום להיעתר לערעור, אף בשל הצורך בהרתעה. באשר לפיצוי נטען, כי על פי הפסיקה יש לראותו כסכום באומדן, המושת על העבריין ומבטא את ההתייחסות לפגיעה, ואינו מבוסס על יכולתו הכלכלית.

לאחר העיון סבורים אנו כי אכן עסקינן במקרה חמור, הראוי לענישה שיש בה ממש ולהרתעה. בשל סכסוכים חסרי חשיבות הניף המערער ידו וסכינו ופגע בחבריו, פגיעות שמהן קשות ובנות קיימא. עם זאת, ומבלי שנביע כאן דעה באשר לייחוד עונשי של עובדים זרים, ולאחר עיון בפסיקה שהוגשה, נראה לנו העונש חמור במידה מסוימת בנסיבות, ועל כן אנו מעמידים אותו על אחת עשרה שנות מאסר. לא ראינו מקום להתערב בפיצוי, ואכן כבר נאמר לא אחת כי הפיצוי מתיחס לנזק שנגרם, ואינו תלוי ביכולת הנאשם; לטיפול בעניין אחרון זה ראו סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995.

הערעור מתקבל לפי האמור.