ע"פ 2701/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בחודש אפריל 2005 טייל המערער עם כלבו ללא רצועה וזמם, ובשלב כלשהו התנפל הכלב על קטין בן 9 שנים, הפילו ארצה ונשכו בגבו.

בחודש יולי 2006 שב המערער וטייל עם כלבו, כשלפתע הגיחו שני כלבי אמסטף שהיו שייכים לרועי מסילתי ז"ל (להלן: המנוח), ותקפו את כלבו של המערער. המערער, שניסה לגונן על הכלב, ננשך בעצמו. בעקבות כך הגיש המערער תלונה למשטרת ישראל ולמשרד הבריאות, ומשנודע הדבר למנוח, הוא הגיע לביתו וקרא לו לצאת כדי לשוחח עמו. בטרם יצא המערער מהבית, הוא נטל עמו אולר אותו החביא בכיס מכנסיו. המנוח והמערער החליפו דברים, ובשלב כלשהו פרצה ביניהם קטטה, במהלכה דקר המנוח את המערער באמצעות סכין בחזהו ובירכו. גם המערער לא טמן את ידו בצלחת, ועם האולר שנשא עמו דקר את המנוח בראשו, בגבו, בעורף ובבית החזה, ואחת הדקירות שחדרה ללב גרמה למותו.

בגדרו של הסכם טיעון הודה המערער בעובדות שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות הריגה ומעשה פזיזות ורשלנות, לפי סעיפים 298 ו-338(א)(6) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. מכוח הסדר הטיעון עתרה המשיבה לגזור למערער 10 שנות מאסר, בעוד שהסנגור היה רשאי לטעון לעונש כהבנתו. בסופו של יום, גזר בית המשפט למערער 10 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, וכנגד עונש זה מופנה הערעור שבפנינו.

נטען, כי בית המשפט החמיר עם המערער יתר על המידה, ולא נתן משקל לחששו מפני המנוח לאחר ששני כלביו הושמו בהסגר בעקבות התלונה שהגיש. כן נטען, כי לפתחו של המנוח רובץ נטל כבד של אשם, הואיל והוא הגיע כדי להתעמת עם המערער, ובכך גרם לקטטה שהסתיימה במותו. כן הופנינו לגילו הצעיר של המערער, לעובדת היותו קטין בעת ביצוען של העבירות, ולהתנהגותו החיובית בכלא.

העבירה בה חטא המערער קשה היא, באשר הוא קיפד במו ידיו את פתיל חייו של אדם צעיר, על רקע מחלוקת אותה מיישבים רוב הבריות בדרכי נועם או בפנייה לרשויות החוק. אכן, המנוח עצמו תרם לא מעט להסלמת האירועים, אולם קשה שלא לחשוב כי אפשר שהתוצאה הקטלנית היתה נמנעת, לו רק החליט המערער למחול על כבודו ולא להיענות לאתגר שהציב בפניו יריבו. אולם, המערער לא נהג כך, ואף שמראש היה נהיר לו כי מפגשו עם המנוח עלול לגלוש לפסים אלימים, הוא הלך לקראתו בעיניים פקוחות ותוך שהוא מקדים להיערך לו על ידי נטילת האולר עמו. אי-יכולתו של המערער לכבוש את יצרו תרמה תרומה מכרעת לתוצאה המחרידה, כאשר חייו של אדם צעיר הסתיימו באבחת סכין. למרבה הדאבה, תופעות מן הסוג הזה שוב אינן נדירות במקומותינו, ועל כן, היה מצווה בית משפט קמא להגיב על מעשיו הפסולים של המערער ביד קשה.

נוכח האמור לא מצאנו מקום לשנות מהעונש, ולפיכך הערעור נדחה.