ע"פ 2708/13 עהאד אלטללקה נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

המדובר בפרשה תמוהה ומכוערת שאין חולק על חומרתה, שבשל עניין שהשם "מה בכך" הוא בחינת הפרזה לגביו, קרי, צפירה מצד המתלונן למנוע סיכון בדרך, פתחו המערערים (שהיו בחברת שני אחרים) במרדף אחרי המתלונן ואחר כך, בשתי הזדמנויות, היכוהו קשות עד כי נזקק לטיפול רפואי. שני הנאשמים האחרים הודו בעבירה קלה יחסית ונדונו לעונשים קלים בגדרי הסדר (האחד למאסר בעבודות שירות והשני למאסר על תנאי). המערערים דנא נדונו לארבע שנות מאסר (בגדרי מתחם של 3 עד 6 שנים) וכן למאסר על תנאי, קנס ופיצוי.

הערעור דנא עניינו חומרת העונש, והוא מסב עצמו על אחידות הענישה – אל מול הנאשמים האחרים – ועל נסיבותיהם האישיות של המערערים. הסניגורית – שטענה כל הניתן – ציידה אותנו גם בטבלת ענישה, שלשיטתה מצביעה על עונשים קלים יותר וגם התחשבות באחידות. שירות המבחן מתאר התנהגות טובה במאסר, ולגבי המערער 2 גם השתתפות בטיפול (שטרם באה לגבי המערער 1, אשר גם עבר מבית סוהר למשנהו).

שקלנו והגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערבותנו. אכן, ניתן אולי להציב שאלות לגבי הענישה הקלה שהושתה על הנאשמים האחרים בהסדר טיעון "סגור"; אך עסקינן בפרשה קשה, של התנפלות אלימה ואכזרית על הזולת ללא כל עוול בכפו, ולכך יש ליתן ביטוי. המתחם שקבע בית המשפט קמא נראה לנו ראוי, והעונש שהושת אינו ברום המתחם. על כן איננו נעתרים לערעור.

עם זאת נציין, כי ככל שיתמידו המערערים בהתנהגות טובה (והמערער 1 יצטרף לקבוצת טיפול מתאימה), עשוי הדבר לעמוד לזכותם בעת שיישקל שחרור על תנאי, בלא שניטע מסמרות. כאמור, איננו נעתרים לערעור.