ע"פ 2712/09 אריל שמילוב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 28.5.08, בשעת צהרים, הגיע המערער למחלקה האורולוגית בבית חולים קפלן ברחובות, וביקש לשוחח עם ד"ר מריוס גיא שטיפל בו וניתח אותו בעבר בניסיון ליתן לו מזור לבעיה בכלייתו. משפגש ברופא פרץ המערער בצעקות ודרש ממנו כי ינותח מחדש. משהרופא הלך לכיוון חדרה של מזכירת המחלקה, הלך המערער בעקבותיו, שלף מברג ונעץ אותו בעוצמה בעורפו של קורבנו. הרופא ניסה לנוס על נפשו, אולם קרס במפתן החדר, ואז הוסיף המערער ודקר אותו בגבו, במותן שמאל, בבית חזה שמאל ובבטן.

המערער הודה בפני בית המשפט המחוזי בעובדות האמורות, ובעקבות כך הורשע בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין. על כך הוא נדון ל-6 שנות מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את הקורבן בסכום של 25,000 ש"ח.

2.

המערער מלין על העונש שהושת עליו, הואיל ולהשקפתו סוטה הוא מרמת הענישה הנוהגת, ואינו הולם את נסיבות המקרה ונסיבותיו האישיות. נטען, כי עובר לאירוע היתה בריאותו של המערער לקויה ביותר – הוא סבל מבעיות קרדיולוגיות וכליות, והיה מועמד לניתוח שמועד ביצועו נדחה פעם אחר פעם. עקב כך השתנו חייו מן הקצה אל הקצה, עד שהתקשה לתפקד בחיי היום יום. כמו כן, הופנינו לחוות דעת פסיכולוגית שהוגשה לבית משפט קמא, בה נטען כי מעשי אלימות אינם מהווים דפוס התנהגות אופייני לאישיותו של המערער, ומעשיו בוצעו כתוצאה מתחושת כעס, תסכול, כאב ועלבון. עוד נטען, כי לאחר אירוע הדקירה הסגיר המערער את עצמו למשטרה, הודה במעשה והביע חרטה. לבסוף, נטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לגילו המתקדם של המערער (יליד שנת 1944); לכך שהוא מוכר כנכה בשיעור 100%; ולעובדה שהיה עצור מספר ניכר של חודשים עד אשר נגזר דינו.

אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער אינה קלה, במיוחד נוכח גילו המתקדם ומצב בריאותו. אנו גם מוכנים להניח כי המערער פעל כפי שפעל מחמת תסכול ותחושה כי לא נעשה די כדי ליתן מזור למחלותיו. אולם מכאן ועד להתנהגות המופקרת בה חטא, הדרך ארוכה. רופאים בכלל, ושל בתי החולים בפרט, נתונים בלחץ מתמיד של חולים הפוקדים אותם כמעשה של יום-יום. עקב כך הם נדרשים לקבל החלטות, לעתים גורליות, תוך העדפת עניינו של חולה אחד על עניינו של חולה אחר, עקב חומרת המחלה ודחיפות הטיפול. מערכת אכיפת החוק צריכה להבטיח כי רופאים אלה יוכלו לגבש את החלטותיהם ללא מורא, ועל כן יש להגיב בעניינם של אלה המבקשים לאכוף על רופאים את רצונם בכוח הזרוע, ביד קשה. אכן, המערער הוא אדם חולה, אולם נוכח הפגיעה הקשה בקורבנו, אשר עלולה היתה להסתיים אף בתוצאה קשה פי כמה, ונוכח העובדה שאיומים על רופאים ותקיפתם שוב אינה נדירה במקומותינו, איננו סבורים כי הוכחה בפנינו עילה כלשהי לשנות מן העונש.

אי לכך, הערעור נדחה.