בבית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 96 / 2739
בפני: כבוד הנשיא א. ברק
כבוד השופט א. מצא
כבוד השופט י. קדמי
המערער :
תמים (בן סאבר) טהא
נגד
המשיב ה : מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 3.3.96 בת.פ. 178/94
שניתן על ידי כבוד השופט נתן עמית
תאריך הישיבה: כ"א בשבט תשנ"ז (29.1.97)
בשם המערער: עו"ד נועם עוזיאל
בשם המשיבה: עו"ד אמי פלמור
פסק - דין
השופט י. קדמי
1. פתח דבר
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת.פ. 178/94), לפיו הורשע המערער בעבירות של נסיון לאונס, תקיפה כדי לבצע פשע וכליאת שווא; ונדון בשל כך לעונש כולל של חמש שנים מאסר, מתוכן שלוש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי.
הערעור מכוון כנגד ההרשעה.
2. העובדות
להלן, בתמצית, עקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור:
א.בליל המקרה פגשה המתלוננת - צעירה כבת 19 תושבת פתח תקווה, מבית יהודי מסורתי - שני ידידים, תושבי כפר קאסם, אותם הכירה בשעתו באמצעות חברה לשעבר, תושב כפרם, עמו קיימה קשר אינטימי. מאוחר יותר, הצטרף אליהם זוג נוסף - המערער וצעירה נוספת, ולריה שמה - והחמישה נסעו לבילוי בפאב.
ב.סמוך לשעה 04:30, עזבו החמישה את הפאב, נסעו לכפר שלם הורידו שם את ולריה; ולגירסת המתלוננת המשיכו לכפר קאסם דרך פתח תקווה. המתלוננת לא ירדה ליד ביתה משום שלדבריה נמנמה והארבעה הגיעו לביתו של אחד משני ידידיה, בעל המכונית, קיפאח.
ג.המערער התנדב להסיע את המתלוננת לביתה במכוניתו של קיפאח; והשניים יצאו לבדם במכונית, לא לפני שהמתלוננת הפצירה בקיפאח, כי יבהיר למערער שלא ינסה בדרך לפתח עמה יחסי קירבה.
ד.לגירסתה, תוך כדי נסיעה, נפלה על המתלוננת תנומה; וכאשר התעוררה התברר לה שהגיעו להרצליה. המתלוננת הביעה תמיהה על מיקומם; אך המערער תירץ זאת ברצונו לשוחח עמה. המערער עצר ליד מלון, ירד כדי לקנות סיגריות ובקש מהמתלוננת לרדת עמו. המתלוננת סירבה והשניים המשיכו בנסיעה.
ה.לאחר נסיעה קצרה, שוב עצרו ליד מלון. לגירסת המתלוננת, המערער ירד, קנה שני בקבוקי שתיה ודרש ממנה לרדת. משסירבה - הוציאה בכוח מן המכונית, הכניסה לאחד מחדרי המלון שדלתותיהם פונות לכביש כשהוא מושך אותה בשערותיה; ודחף אותה אל המיטה שבחדר כשהיא בוכה וצועקת. המערער נעל את דלת החדר וזרק את המפתח אל מאחורי מראשותיה של המטה, התפשט ונכנס למקלחת; והמתלוננת ניסתה - לגירסתה - ללא הצלחה, לברוח דרך החלון, לאחר שלא עלה בידה להגיע אל המפתח. כאשר חזר המערער לחדר, אילץ את המתלוננת להתפשט, הסיר מעליה את בגדיה התחתונים, שפך מיץ ענבים על גופה וליקק אותה; ולבסוף שכב עליה כשאבר מינו נוגע באיזור אבר מינה מבלי לחדור לתוכו.
ו.בשלב זה נקטה המתלוננת - לגירסתה - בתחבולה: היא אמרה למערער כי תיעתר לו, אם יאפשר לה להתקשר טלפונית עם אימה. המערער יצא מן החדר - פעמיים - על מנת לברר מדוע הטלפון שבחדר אינו פועל; והמתלוננת ניצלה את ההזדמנות ונמלטה מהחדר, כשהיא לובשת מכנסיים קצרים שקיבלה בפאב מבעל המכונית - קיפאח - ומחזיקה בידיה את חולצתו של המערער.
ז.המתלוננת הגיעה אל הכביש הקרוב, שם עצרה מכונית חולפת; ונהגה הזעיק למקום את המשטרה, על פי בקשתה.
המתלוננת הובילה את השוטרים למלון, שלאחד מחדריו הכניסה המערער כמפורט לעיל; ולאחר מכן לכפר קאסם, שם נמצאה המכונית, בה נסעו השניים, ליד ביתו של קיפאח, כשבתוכה בגדיה של המתלוננת. המערער אותר בביתו ונעצר.
ח.גירסת המערער היא: כי המתלוננת גילתה כלפיו יחס אוהד במיוחד במהלך הערב; ויחס זה יצר אצלו - ואצל האחרים - את התחושה שהיא מבקשת להשלים את הבילוי ביחידות עמו. בהיותו נתון להתרשמותו זו, הסיע המערער את המתלוננת - כשהיא ערה ומודעת לכיוון הנסיעה - למלון, שם התקלח והחל לתנות עמה אהבים, לאחר שגם היא התפשטה. המתלוננת בקשה להתקשר לביתה על מנת להודיע שהיא נשארת ללון מחוץ לבית, אך הטלפון לא היה מחובר לרשת והוא יצא להסדיר זאת. כאשר חזר, גילה המערער, לתדהמתו לדבריו, כי המתלוננת נעלמה כשעמה חולצתו. הוא נסע לביתה והמתין לה שם ומשלא הגיעה, חזר לכפרו.
ט.המערער הכחיש: כי אילץ את המתלוננת, באלימות, להיכנס לחדר במלון ולהתפשט; כי שפך עליה מיץ ענבים וליקק אותה; וכי ביקש להתעלס אתה בניגוד לרצונה. אדרבא, לגירסתו, דובר ביניהם על כך שישכבו אותו לילה; וההתרחשות במלון היתה טבעית ובהסכמתה המלאה של המתלוננת.
3.הכרעת הדין בביהמ"ש המחוזי
א.בית המשפט המחוזי ביכר את גירסתה של המתלוננת על פני הגירסה שהציג המערער וקבע: "שלמרות שבכמה דברים התנהגותה של המתלוננת מעוררת תמיהות יש לי אמון מלא בעדותה ובטחון להרשיע על פיה את הנאשם ללא היסוס; ומאידך, למרות שהנאשם עשה רושם של בחור מהישוב, אין לי שום ספקות לקבוע, שביום הארוע, משלב מסוים, הוא תיכנן להביא את המתלוננת לשכב עימו ... וניסה לכפות עליה בכוח שתשכב עימו ...".
ב.בית המשפט המחוזי היה ער לכך, שפרטים אלה או אחרים בגירסתה של המתלוננת - המתיחסים בעיקרם להתרחשות שקדמה להגעה למלון ולנסיון להתעלס עמה שם - אינם מדויקים ומעוררים תמיהות. ברם, בית המשפט השתכנע, כי אין בכך כדי לכרסם באמינות גירסתה הבסיסית של המתלוננת בדבר הכנסתה לחדר תוך שימוש בכוח ובניגוד לרצונה, ובדבר הפשטתה ומשחק האהבים שכפה עליה המערער בחדר ואשר כלל "מגע" חיצוני בין אבר מינו לגופה.
ג.חיזוק ותמיכה למסקנתו האמורה - הנעוצה בהתרשמותו מן הצורה שבה העידו בפניו המתלוננת והמערער - מצא בית המשפט המחוזי: בבריחתה המבוהלת של המתלוננת, יחפה וחצי עירומה, מן המלון בשעת לילה מאוחרת לקראת אור ראשון והזעקת המשטרה למקום לאלתר; במצב הנפשי הקשה, בו מצא אותה השוטר שהגיע לקריאתה; ובדברים שאמר המערער למתלוננת בעימות - המוקלט - שהתקיים ביניהם במהלך החקירה, ואשר כללו: התנצלות, הודאה בכך שמה שנעשה היה "גרוע מאד" והבטחת "מתנה" אם תבוטל התלונה.
ד.בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל את הסברו של ב"כ המערער, לפיו טפלה המתלוננת עלילת שווא על שולחו, מתוך חשש לפגיעה בכבודה אם יתגלה כי בילתה עמו במלון; וקבע כי זהו "הסבר דמיוני, חסר כל הגיון וחסר כל ממשות ...".
4. הערעור
א.השגותיו של ב"כ המערער כנגד הרשעת שולחו מתמקדות, מטבע הדברים, באמון הבלתי מסויג, שנתן בית המשפט המחוזי בעדותה של המתלוננת.
השגות אלו מדברות, בעיקרן, ב" תמיהות " שהותירה התנהגותה של המתלוננת עד שהשניים נכנסו לחדר שבמלון; ובחלקן, מצביעות על " סתירות " המצויות - לשיטתו של ב"כ המערער - בין הגירסאות שמסרה המתלוננת עצמה במהלך חקירתה ובמשפט, ובין גירסאות אלו לעדותם של אחרים, אשר גם הן - כמו ה"תמיהות" - מתיחסות, בעיקרן, לארועים שקדמו למה שהתרחש בחדר שבמלון.
ב.לענין ה"תמיהות"
הדגיש ב"כ המערער, בין היתר: את העובדה שאין בפי המתלוננת הסבר של ממש לכך שלא שמה לב שבדרכם מכפר שלם לכפר קאסם חלפה המכונית על פני פתח תקווה, ואילו בנסיעה מכפר קאסם למלון לא נתנה דעתה לכך, שהמכונית לא נסעה לפתח תקווה אלא להרצליה; את העובדה שאיש - לרבות פקיד הקבלה של המלון והחדרנית - לא שמע את צעקותיה או בכיה של המתלוננת כאשר, לגירסתה, הוצאה בכוח מהמכונית והוכנסה בעל כרחה לחדר, שם נזרקה על המיטה; ואת העובדה, שלא נמצאו סימני אלימות על בגדיה של המתלוננת או על גופה.
ג.ואילו לענין ה"סתירות" , הדגיש ב"כ המערער, בין היתר: את העובדה כי המתלוננת הכחישה הענקת יחס מיוחד כלפי מרשו במשך הערב בעוד שעל פי עדותו של קיפאח, המתלוננת אכן גילתה בו ענין מיוחד בדיבורים ובמבטים; ואת העובדה, כי בגירסתה הראשונה מסרה המתלוננת שלא נעלם ממנה שהמערער אינו מסיעה לפתח תקווה וכי הסביר זאת ברצונו לשוחח עימה, כאשר בגירסתה השניה טענה כי לא שמה לב לכיוון הנסיעה בשל היותה שקועה בשיחה עם המערער ואילו בשלישית טענה כי נמנמה בדרך .
ד.לשיטתו של הסניגור, פגמי המהימנות שעליהם הצביע בעדותה של המתלוננת - ה"תמיהות" וה"סתירות" כמפורט לעיל - אינם מאפשרים למצוא בעדות זו בסיס מספיק, במידה הדרושה בפלילים להרשעת המערער.
5.ההכרעה בערעור
א.כידוע, הכלל הוא, שערכאת הערעור אינה מתערבת במימצאי מהימנות שקובעת הערכאה הדיונית - אשר היתה לה האפשרות להתרשם ישירות מן העדים - אלא במקרים נדירים; וזאת - כאשר למימצא כאמור אין אחיזה בחומר הראיות, או שהוא בלתי סביר באורח קיצוני, או שהערכאה הדיונית לא נתנה דעתה לראיה רלבנטית, וכיוצא באלה נסיבות החותרות - אוביקטיבית - תחת בסיסם של אותם מימצאים.
ב.במקרה דנן, נפרשו בפני בית המשפט המחוזי אותן "תמיהות" ו"סתירות", שפירט ב"כ המערער כעילה להתערבותנו בהחלטתו של בית המשפט ליתן אמון מלא בגירסת המתלוננת; וב"כ המערער לא השכיל להראות לנו שההחלטה האמורה לוקה בחוסר סבירות קיצוני וכי יש באותן "תמיהות" ו"סתירות" כדי להעמיד בספק, לפחות, את גירסתה של המתלוננת בדבר התנהגותו האלימה של המערער כלפיה, מאז שהגיעו למלון בהרצליה.
ג.אכן, יש ו"תמיהות" ו"אי דיוקים" בעדותה של מתלוננת, המתייחסים לחלק אחד של ההתרחשות נושא התלונה - במקרה דנן, החלק שקדם להגעה לחדר שבמלון - משליכים על היכולת לסמוך על אמינות גרסתה באשר לחלקים מאוחרים יותר של אותה התרחשות; וכך הם פני הדברים, גם במקום שרק חלקה המאוחר של התרחשות , משמש בסיס לאישום, כבמקרה שבפנינו. ברם, הכל נתון לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, הרואה, שומעת ומתרשמת מן העדים המתייצבים בפניה. במקרה דנא, רשאי היה בית המשפט המחוזי ליתן אמון מלא באותו חלק של עדות המתלוננת המתייחס להתרחשות - "המאוחרת" - שארעה בחדר במלון; וזאת, גם אם עדותה בקשר לחלק הראשון של ההתרחשות - עד להגעה למלון - לוקה בפגמי מהימנות.
בריחתה המבוהלת של המתלוננת מן המלון, הזעזוע הנפשי שניכר על פניה ובהתנהגותה כאשר עצרה מכונית ובקשה להזעיק את המשטרה - ואשר אותותיו נותרו בעינם גם בעת שהגיעה המשטרה - תומכים במהימנות גירסתה בקשר להתרחשות שארעה בחדר שבמלון. במצב דברים זה, רשאי היה בית המשפט לקבוע: כי "גם אם יש נקודות שהוא (קרי: הסניגור) צודק בהם, הן נקודות שוליות ופעוטות וחסרות משמעות"; וכי אין בכוחן להעמיד בספק את גירסת המתלוננת בדבר האלימות שנקט המערער בשלב האחרון של הארוע, על מנת לכפות עצמו עליה.
ד.סיכומם של דברים: גם אם נכשלה המתלוננת ב"אי דיוקים" באשר לפרטי ההתרחשות בחלק הראשון של הארוע נושא האישום, וגם אם הותירה התנהגותה בחלק זה של ההתרחשות "תמיהות" ו"סתירות" - די בבריחתה המבוהלת ובסימני הזעזוע הנפשי שלקתה בו, כדי לבסס את האמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותה בקשר למה שהתרחש בחלק השני והאחרון של אותו ארוע; ובית המשפט המחוזי היה רשאי, בנסיבות אלו, למצוא בעדותה של המתלוננת, בסיס מספיק להרשעת המערער בקשר להתנהגותו כלפיה בשלב האמור.
6.לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחברי הנכבדים לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
הנשיא א. ברק
אני מסכים.
ה נ ש י א
השופט א. מצא
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י. קדמי.
ניתן היום, כ"ח באדר ב'
תשנ"ז (6.4.97).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
96027390.
H02
/שס