ע"פ 2746/06 מדינת ישראל נ. פלוני

השופטת

ד' ברלינר:

1.

המשיב הוא אביהן של שתי המתלוננות בתיק זה - קטינות ילידות שנת 1990 ו-1993. כתב האישום ייחס למשיב עבירות מין במשפחה, ניסיון אינוס וכן מעשים מגונים. על-פי הנטען, המשיב נהג במשך 3 שנים, במספר הזדמנויות לחבק את ר.ס. (ילידת 1990), למשש את גופה מעל לבגדיה, וכן להכניס את ידו לתוך חולצתה. בהזדמנויות נוספות, ליטף המשיב את ר.ס., נגע בחזה ובאיבר מינה, מעל לבגדיה. בשלב מסוים הסלימו המעשים, המשיב נכנס למיטתה של ר.ס., ליטף אותה באיבריה האינטימיים מעל הבגדים ואף החדיר ידו לתוך תחתוניה ונגע באיבר מינה. הקטינה התלוננה בפניו ואמרה שהוא מכאיב לה, אלא שהמשיב המשיך במעשיו. המשיב גם הצמיד את איבר מינו לאיבר מינה. באפריל 2005 היתה הסלמה נוספת כאשר המשיב לא הסתפק בר.ס. וביצע מעשים מיניים גם בילדתו הנוספת, ל.ס., ילידת 1993. המשיב הניח ידיו על חזה, מאוחר יותר בלילה נשכב לצידה במיטה, הכניס ידו לתוך מכנסיה, ניסה להפשיטה וניסה אף להחדיר את אצבעו לתוך איבר מינה כשהוא גורם לה כאבים. גם כשהתהפכה על בטנה, כדי לגרום לו להפסיק את מעשיו, לא נרתע המשיב, הפך אותה בכוח על גבה והמשיך במעשיו. המתלוננת הצליחה לברוח לשירותים, אולם, המשיב המתין לה והמשיך לבצע את מעשיו. רק לאחר זמן ולאחר בכי, קם המערער ממזרונה. אלא שגם בכך לא הסתיימו מעשיו לאותו לילה, והוא עבר למיטתה של ר.ס., גם אותה ניסה ללטף ולהכניס ידו לתוך תחתוניה חרף ניסיונה להרחיקו ממנה. כשבוע לאחר מכן שוב נכנס המשיב למיטתה של ר.ס., הכניס את ידו לתחתוניה וליטף את איבר מינה. הפעם הניחה לו ר.ס. להמשיך במעשיו משום שלא רצתה שיעשה זאת לאחותה. המעשים נחשפו כאשר הבת הצעירה סיפרה על הדברים ליועצת בבית-הספר.

2.

בית-משפט קמא, (בית-המשפט המחוזי בנצרת), הטיל על המשיב 3 שנות מאסר ועל כך מערערת המדינה בפנינו. לטענת המדינה העונש שהוטל על המשיב אינו מבטא את חומרת המעשים, את השפלות שבהם, את אורך התקופה שמדובר בה (לפחות לגבי הבת הבכורה) ואת המעבר מבת לבת. המשיב מסוכן לבנותיו והתגובה העונשית צריכה לתת ביטוי להיבט זה. המדינה לא התעלמה מעמדתן המגוננת של הבנות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתסקיר נפגע שהוגש לעיונו של בית-המשפט המחוזי, המתלוננות חשות רגשי אשמה על כך שחשפו את הפרשה והדעת נותנת כי החמרתה עלולה להביא לרגשי אשמה נוספים. עדין סבורה המדינה, כי העונש שקצב בית-משפט קמא חורג מנורמת ענישה שניתן להשלים עמה, שעל כן הוגש הערעור.

3.

בא כוח המשיב, מדגיש אותם נימוקים שהובאו בגזר הדין של בית-משפט קמא. המשיב הודה בעובדות וחסך את הבאתן של הבנות לדוכן העדים, כתב האישום תוקן באופן שהעבירות שבהן הורשע הן ניסיון אינוס (במקום אינוס). בא כוח המשיב הרחיב באשר לנימוק המופיע בשולי גזר הדין של בית-משפט קמא, שם אמר בית-משפט קמא כי "עוד הקלנו עימו בהתחשב בעובדה כי חרף מעשיו המגונים, תרתי משמע, עדין הוא ידע להציב לעצמו גבולות". לטענת בא כוח המשיב יש ממש בנימוק זה. המשיב, בהתחשב במימדיו הפיזיים ובעמדה הסמכותית שיש לו כלפי בנותיו, יכול היה "להשלים" את המעשים המיניים. עובדה היא שלא עשה כך וצדק בית-משפט קמא כשנתן לכך משקל.

4.

נראה לנו שיש ממש בערעור זה, לא בכדי פרטנו את העובדות בכתב האישום, שכן אלו - מדברות בעד עצמן. מערכת היחסים הראשונית והמשמעותית ביותר לכל אדם, ובמיוחד כך בגילן של הקטינות, היא עם הוריו. את החום, ההגנה והאהבה ההורית, שלהן זכאיות היו הקטינות מידיו של אביהן, החליף המשיב במעשים שפורטו לעיל. המעשים בוצעו לאורך שנים, הסלימו מפעם לפעם, ועברו מליטוף מעל הבגדים לניסיון להחדרת אצבעות לאיבר המין. הסיטואציה שתוארה לעיל באשר לל.ס., הבת הצעירה יותר, שבה לאחר שהצליחה כבר לברוח לשירותים מפני אביה, לא נרתע האב, המתין לה והמשיך במעשיו, היא סיטואציה שקשה לבטא במילים את עוצמת הפגיעה שבה. מדובר הן בפגיעה פיסית והן בפגיעה נפשית שמתבטאת בחוסר הרחמים המוחלט, בחוסר הויתור, כאשר הילדה נאלצת להבין שהאב ימשיך במעשיו, יהא אשר יהא. מכמירת לב במיוחד היא התנהגותה של האחות הגדולה מאוחר יותר. למעשה, הבת הגדולה "הקריבה" עצמה לקורבן על מזבח הציפייה שהאב יניח לאחותה. היא מילאה כלפי אחותה את התפקיד ההורי המגונן שאותו אמור היה לספק המשיב. משאלה פני הדברים, אנו מתקשים להסכים עם אמירתו של בית-המשפט קמא, שבה נאחז הסניגור כמוצא שלל רב, לפיה ידע המערער לשים גבולות לעצמו. אם מדובר בגבולות, הרי אלה גבולות ציניים מרחיקי לכת, שאיננו סבורים כי המערער ראוי להתחשבות בגינם. בע.פ. 2285/02 מדינת ישראל נ' פלוני , תק-על 2005(3), 3620 אמר כב' הנשיא א' ברק כי "אין להרשות שילדותם [של קטינים, ד.ב.] תילקח מהם בחדרי חדריו של הבית הפרטי". "הגבולות" עליהם מדבר המשיב הם הביטוי האולטימטיבי לאותה "גזילת ילדות" שבוצעה כלפי שתי הבנות. נתנו דעתנו לאמור בתסקיר הקורבן ולעמדתן של הקטינות. חרף מה שעברו, טענו הקטינות כי מדובר באבא טוב הדואג למשפחתו. נראה כי המשפחה כולה מטילה עליהן את האשם לכך שהאב, שהוא גם המפרנס, נלקח מהם. איננו סבורים כי רגשי האשמה והנטל המצפוני שהוטל על הקטינות, צריך במקרה זה להכתיב את התוצאה. אדרבא, תוך ראית טובתן של הקטינות אל מול עיננו, נראה לנו כי ראוי להחמיר בענישה, הן בשל חומרת המעשים בפני עצמם והן כדי לאפשר לקטינות להתבגר כאשר המשיב רחוק מהן.

5.

התוצאה היא כי אנו מקבלים את ערעור המדינה. בהיותנו ערכאת ערעור שאיננה נוהגת למצות את הדין עם משיבים, אנו מעמידים את תקופת המאסר על חמש שנים, כאשר יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם.